קרב קיומי - פרק 2

הדבר שראיתי לא היה דומה לעץ בכלל. למען האמת, זה היה יותר דומה להכלאה של אריה ונשר מאשר עץ.
הפסל הזה זז מה שרימז על כך שזה ממש לא פסל. זה היה יצור חי וקיים.
הוא היה מורכב מגוף של אריה, עם זנב של אריה בצבע חום בהיר. החלק העליון של הגוף שלו היה ראש של ציפור עם מקור צהוב וכנפיים שחורות עשויות מנוצות שדמו לביפנוכו של אנונה. אולי בעצם לאבוקדו שפג תוקפו לפני שנה ומשום מה הוא נשאר במקרר, אני לא ממש בטוחה.
זיהיתי את זה מספר שפעם ניסיתי לקרוא ובסוף הסתכלתי על התמונות וניסיתי לדמיין את העלילה. ביקשתי גם מאבא שיקרא לי, אבל הוא סירב בטענה שאני צריכה לנסות לקרוא בכל מחיר. לפעמים אני תוהה אם העצות של אבא באמת שוות משהו, הוא הרי מעולם לא היה דיסלקט, הוא מעולם לא היה כמוני.
נזכרתי במה שקרה כאשר פתחתי בעמוד ההוא. עמוד מספר 62 אם אני זוכרת נכון, התמונה שלו, והעיניים השחורות שנראו כאילו היו מלאות בייאוש ובכעס ובכאב.
היה מתחת לתמונה כיתוב באנגלית וביוונית. משום מה זיהיתי את המילה "גריפין" אבל לא באנגלית אלא ביוונית. חשבתי עד אותו יום שבו פגשתי אחד קיים, עד אותו יום חשבתי שקראתי את האנגלית, והבנתי את האנגלית ומשום מה הייתי משוכנעת שהבנתי את היוונית.
הגריפין קרא בקול רם והתנגש בדלת הבית שלנו.
רסיסים מהקיר עפו לכבר עבר, ואחי למחצה הקטן, בובי צרח מרוב בהלה וברח לחדר המשותף שלו ושל אחי למחצה השני, מתיו.
אמי החורגת צרחה.
"העץ בחיים!" היא צרחה "העץ חי".
"בחיי, זה נכון!" צעק אבא שלי.
"אתם לא רואים שזה גריפין?!" שאלתי "זה מסוכן! חשבתי שזה אפילו לא קיים".
אמי החורגת הביטה בי במבט כועס, כאילו אני הבאתי את הגריפין אלינו הביתה, מה שבכלל לא היה נכון, או לפחות חשבתי שזה לא נכון. הייתי רק בת שבע , לא ידעתי עדיין כלום יחסית למה שידעתי בגיל 17, אבל 10 שנים הן תמיד משמעותיות.
אבא שלי גם הוא הביט בי במבט שכזה ואני לא ידעתי מה לעשות.
הגריפין התקרב אלי, מוכן לתקוף אותי. אני לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שזה הסוף שלי. ידעתי שאם אני אמות, לאבא שלי יהיה יותר טוב. מאז ומתמיד היוותי מעמסה על הכתפיים הזקנות שלו. הוא אף פעם לא התייחס אלי מספיק טוב. הייתי צריכה לרוב לנסות לבד, לנסות לעשות הכל לבד.
הוא ואמי החורגת דאגו להוריד לי את כל הביטחון העצמי.
ואז פתאום הגריפין הביט למעלה וצווח. הצווחה הייתה שונה. צווחה שהזכירה צווחה של כאב.
ראיתי הבזק של שיער שחור מאחורי היצור והייתי יכולה להישבע שראיתי שני ילדים בורחים משם. הגריפין התפוגג ואבא ואמי החורגת הביטו בפליאה על הגוויה שנעלמה, ואז עלי.