קרב קיומי - פרק 21

"הוא. אוהב אותי" מלמל לוק ובעט באבן בכוח ובכעס.
"לוק?" שאלה תאליה.
"שקט!" הוא סובב את ראשו וצעק. היה לו מבט פראי בעיניים שלו, כאילו אש בוהקת בהם.
לוק הפחיד אותי, הייתי אז רק בת שבע, לא הבנתי לחלוטין מה עובר עליו, ידעתי שהוא נסער מאוד וזה בגלל הרמס.
"אנחנו לא הולכים ללכת עם הסאטיר?" אמרה תאליה בטון חצי שאלה חצי ציווי.
"ממש לא" כעס לוק ובעט בעוד אבן. הוא היה כל כך עצבני שבכל רגע היה נדמה שהשיער שלו עומד לעלות באש.
הוא התחיל לרוץ מגובה המצוק במדרון התלול שהשיפוע שלו היה לפחות 7 (כן, כן, אני מדברת על משוואת ישר במתמטיקה.) ואני ותאליה רצות אחריו. עקבנו אחריו לכל מקום עד כה, במובן מסויים, הוא היה המנהיג הבלתי מעורער שלנו. הייתה לו כריזמה מיוחדת, משהו שלאף מנהיג אגדי לא היה וגם לא יהיה. אי-אפשר היה להיות אדיש כלפיו. המבט שלו חשף הכל. בשני הצדדים.
"אולי כדאי שנישן..." הציעה תאליה.
"שקט!" הוא צעק עליה. הדמעות עדיין עמדו בעיניים שלו.
"אנחנו המשפחה שלך עכשיו, אל תכעס עלינו, אתה לא צריך אותם" אמרתי. ידעתי שזה שקר אבל כאב לי לראות אותו סובל כל כך.
לוק נעצר ואז פשוט הסתובב ונתן לי ולתאליה חיבוק.
החיבוק הפתיע אותי. הגוף של לוק היה חם מאוד, ככל הנראה מהריצה. השיער הבלונדיני שלו נראה היה כסוף לבנבן לאור הירח.
לוק התחיל לבכות מחדש.
"למה אתה בוכה?" שאלה תאליה בקוצר רוח, כאילו כבר היא לא מסוגלת לסבול את זה.
"אני לא" הוא אמר בקול שבור והתיישב על האדמה הלחה.
התיישבתי לידו. ידעתי שהוא נסער כל כך והעדפתי שלא לדבר בכלל.
"אני אלך להביא עצים" אמרה תאליה "אולי אני אצליח להרוג משהו, שנוכל למצוא לנו משהו לאכול".
"בסדר" אמרתי לה.
היא הלכה לשם ואני ולוק נשארנו לבד.
"את בטח חושבת עכשיו שאני אפס" הוא אמר לי לבסוף.
"לא" אמרתי.
"למה לא? אני בוכה כמו תינוק, אני מתנהג כמו תינוק..." קטעתי אותו באמצע.
"לא אתה לא, אתה סוג של גיבור בשבילי" אמרתי, קצת נבוכה.
הוא חייך אלי.
הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו בשביל להוכיח לו שאני עדיין מחשיבה אותו כקרוב משפחה שלי.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר, יש לך משפחה חדשה, יש לך את כל מה שאתה צריך" אמרתי לו.
הוא חייך אלי בחזרה, ואז שמענו את הקולות מהשיחים.