http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-6-a%2580-%25d7c%25d7%2590-%25d7%259b%25d7c-%25d7%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25a6%25d7%25a5-%25d7-%25d7%25d7%2591-%25d7%25d7%2595%25d7%2590.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-6-a%2580-%25d7c%25d7%2590-%25d7%259b%25d7c-%25d7%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25a6%25d7%25a5-%25d7-%25d7%25d7%2591-%25d7%25d7%2595%25d7%2590.html Wed, 13 Jan 2010 23:13:33 +0200
"עליך להבין שרבים מהדברים שאספר לך עברו מאב לבנו, מאם לבתה לאורך הדורות ויכול להיות שכמה מהפרטים בסיפור יכולים להישמע לך מופרכים. אתה שאלת באיזו ארץ אתה נמצא, ובכן, אתה נמצא בארץ נשכחת משם ולב, ארץ שכפי שאתה רואה היא רק צל של גדולתה. סיפורנו מתחיל לפני שנים רבות משאוכל לספור, בתקופה ההיא הארץ שאתה רואה לפניך הייתה שונה בתכלית ממה שעיניך רואות. בתקופה ההיא, שמה של הארץ היה קולונה והיא הייתה האדירה מהארצות שהיו ויהיו. הארץ הייתה ארץ חלב ודבש, שתושביה חיו שנים תחת שלטון שושלת מלכים אשר שלטה בחוכמה וטוב לב. שושלת המלכים שלטה שנים מתוך עיר הבירה האדירה למירה שהייתה עיר כפי שאף עיר לא הייתה לפניה ואף לא תהיה אחריה. חומות אדירות הקיפו אותה מכול צדדיה וההר השחור המפורסם גבל לה. בנוסף, העיר הייתה גם עיר נמל חשובה מאד באותה תקופה ומי שהגיע אליה היה מוקסם מעושר הסחורות והפריטים האקזוטיים והמוזרים אותה היה ניתן לרכוש בשוק. אולם החפץ היקר ביותר באותה תקופה היה תכשיט כסף פשוט משובץ בשני אבני אודם לא גדולות בשם "עיני האמת".

הסיבה לכך שהתכשיט היה יקר מפז הייתה היכולת המופלאה שלו לגרום למי שלובש אותו לראות את האמת כפי שהיא וזו הסיבה לשמו. שושלת המלכים השתמשה שנים בתכשיט כדי להחליט החלטות חשובותו לשפוט משפט צדק. היות והתכשיט היה יקר מפז, שמירתו הוטלה על קבוצת עלית של שומרים שהייתה ידועה רק בשם "המגנים". תפקידה של קבוצה זו היה להגן על התכשיט היקר ועל מי שלבש אותו באותה תקופה. כך עברו השנים והתכשיט עבר מאב לבנו ומאם לביתה והממלכה פרחה.

לאחר כמה שנים, יצא המלך הצעיר טריניאן לציד ביערות שהקיפו את למירה. טריניאן היה מלך צעיר שעלה למלוכה רק שנה לפני כן לאחר שאביו, טרוי, נפטר במפתיע. לטריניאן הצעיר היה שם של פוחז ואוהב שמלות שרבים חשבו שייקח עוד שנים רבות לפני שיוכל לקחת את כתרו של אביו. היות וטריניאן היה שליטה של קולונה, הוא היה חייב לשאת איתו את "עיני האמת" לכל מקום ובשל כך הוא זכה גם להגנה מפי "המגינים". באותו יום, טריניאן החליט לצאת ולצוד חזיר בר ענקי אשר גרם לבעיות לאיכרים. תוך כדי המרדף, התרחק טריניאן מקבוצת השומרים שלו ולא שאה לצעקותיהם שיחכה להם ולא יתרחק. כה עז היה רצונו להרוג את חזיר הבר עד שהוא לא שם לב שהוא מעמיק יותר ויותר אל תוך היער העבה עד שלבסוף הוא איבד את דרכו ואת עקבותיו של חזיר הבר. בייאושו, החל לחפש את דרכו חזרה אל מלוויו שלפתע מצא את עצמו בקרחת יער גדולה. במרכזה הייתה בקתה קטנה שעשן הסתלסל מהארובה שלה. רבה הייתה הקלתו של טרניאן והוא ניגש ודפק על הדלת. את הדלת פתחה אישה מבוגרת ולאחר מבט קצר אמרה למלך "טריניאן, מלך קולונה, ברוך הבא, ציפיתי לבואך". טריניאן ההמום שאל אותה. "מי את? וכיצד את יודעת את שמי?". הזקנה הסתכלה עליו במבט בוחן ואמרה "שמי הוא רוזה ואני ידועה בתור המלמדת הזקנה וזהו תפקידי לדעת מי הם האנשים..."

בשלב זה עצרתי את אברהם ושאלתי כלא מאמין למשמע אוזני "איך אמרת שקוראים לזקנה?" אברהם הסתכל עלי ואמר "רוזה עכשיו תשב בשקט ותן לי לסיים את הסיפור". ואני שצינה החלה לאחוז בעצמותי, עטפתי את עצמי בכמה שמיכות והמשכתי להקשיב לסיפורו של אברהם, עדיין לא מבין האם רוזה, עליה הוא דיבר היא אותה רוזה הזקנה, שלימדה את אחותי ואותי. אברהם המשיך את סיפורו.

"ובכן, טריניאן ההמום נכנס לביתה של רוזה והתיישב מול השולחן ואכל בשמחה את הארוחה אותה רוזה הציע לו בטוב ליבה. לאחר שסיים את ארוחתו החלו לשוחח ושיחתם נמשכה שעות ארוכות עד שטריניאן שכח שהוא המלך ויש אנשים הדואגים לביטחונו. שנפל הערב, הציע רוזה לטרניאן ללון בביתה והבטיחה לו שהוא יהיה בטוח מכל רע ושהיא תיקח אותו לדרך הראשית דבר ראשון על הבוקר. טריניאן העייף קיבל את הצעתה של רוזה ונשאר ללון בביתה.

בבוקר למחרת התעורר טריניאן ופתאום מצא את עצמו ישן באמצע היער שרק בגדיו לגופו וסוסו לא נראה לעין. לחרדתו גילה ש"עיני האמת" לא נמצא איתו. אימה אחזה בטריניאן כי לפתע הבין איזה אסון המיט עליו ועל ארצו. הוא החל לחפש את הבקתה של רוזה ואת סוסו ולאחר כמה שעות התייאש והחל להסתובב ביער מבלי לחשוב או לדעת לאיפה הוא הולך.

לאחר כמה ימים, מצאו אותו שומריו עייף, רעב חולה וכנראה גם הוזה. הם החישו אותו במהירות בחזרה לטירה שם טובי הרופאים מכל רחבי הממלכה ראו אותו. כל הרופאים הסכימו על דבר אחד, מבחינה פיזית, המלך היה בריא, רוחו הייתה הבעיה, נראה כאילו סגור בתוך עצמו ופעמים היו מוצאים אותו יושב ובואה שעות על נקודה אחת. כך מצבו היה כמה שנים.

בזמן מחלתו, ראש השרים שלו, למונד, לקח לידו את ניהול הממלכה. אולם למונד היה איש מדון ובצע אשר חמד את האוצרות של הממלכה לעצמו. יותר מכול חמד למונד את "עיני האמת" ושגילה מה קרה החליט כי חבורת פושעים היא זאת שתקפה את המלך וגנבה את התכשיט היקר ולכן החליט להוציא צו מלכותי אשר קבע שכל מי שיודע מה עלה בגורל התכשיט היקר, חייב לספק את המידע לשלטונות אחרת יוצא להורג. הצו המלכותי הגיע בהפתעה רבה למרבית תושביה של הממלכה, הרי הפשע מוגר לפני שנים רבות ולא יתכן שישנם קבוצות שודדים אשר אף אחד לא שמע עליהם. אולם טעותו החמורה ביותר של למונד הייתה העובדה שהוא סיפר לעם למעשה שהאוצר הגדול ביותר נעלם דבר שגם להרגשת ייאוש וחוסר אונים בקרב העם. למונד לא לקח בחשבון את העוצמה והחשיבות העצומה שיש לתכשיט היקר בקרב העם וכמה רק עצם קיומו שמר על השקט והסדר.

מהר מאד החלו להגיע שמועות על חילוקי דעות בין איכרים שנגרמו במעשי רצח שוד וביזה. אולם הדבר החמור ביותר שקרה היה שאנשים החלו למסור עדויות כזב על שכניהם על כך שהם יודעים מה קרה לתכשיט ולא סיפרו לשלטונות. ובהתאם לחוק החדש שלמונד קבע, הוצאו להורג אנשים חפים מפשע אשר לא יכלו להוכיח את חפותם בבית המשפט. כך הידרדרה הארץ עד שלאחר כמה שנים, מלחמות החלו לפרוץ בין מחוזות שכנים על אדמה, מלחמות אשר החמירו עד למלחמת אזרחים שלמה בה אף אחד לא יודע על מה הוא נלחם.

לאחר כמה שנים של מלחמות, החל לפתע מצבו של טריניאן להשתפר עד שיום אחד, בזמן בדיקת הרופא הרגילה שלו. החל המלך פתאום לשאול שאלות את הרופא ונראה כאילו הוא מתעורר מחלום. כשהרגיש יותר טוב ולמד מה קרה בזמן מחלתו, הוא כל כך כעס עד שהחליט להוציא להורג את כל השרים שלו. במקביל החל לאסוף צבא אדיר והחל במלאכת השקטת הסדר. שנה לאחר שהחלים, הצליח המלך לסיים את כל המלחמות ולהשליט את הסדר. לאורך כל השנה הזאת, שלח המלך שליחים, רבים מקבוצת "המגנים" לתור אל תוך היער בחיפוש אחר רוזה הזקנה. אף אחד משליחיו לא מצא אותה. לבסוף, החליט טריניאן לצאת ולחפש בעצמו את רוזה הזקנה. הוא הגיע ליער באותה נקודה שהוא זכר שהוא נכנס אליך והחל לחפשה".

בשלב זה אברהם פנה אלי ואמר "ובכן, כבר מאוחר ואני עייף המשיך את סיפורי מחר". ואני שכבר הייתי מרותק לסיפורו, התאכזבתי אולם לא התווכחתי איתו כי עייפות החלה גם לתת את אותותיה בי. התכרבלתי בשמיכות שלי ומהר מאד נפלתי לשינה טרופה בא שוב החלומות על העיר האדירה. להפתעתי גיליתי שאני מזהה את העיר כקולונה ושתיאוריו של אברהם לא התקרבו לתיאור העיר עצמה. בחלומי, הפעם, לא שמעתי את זעקות כל שהם, של אחותי ואני אולם הייתי מוכן להישבע שאני רואה דמות של אדם העומדת על קצה המגדל הגבוה ביותר ומסתכלת אל האופק.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-a%2580-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-5-%25d7%25d7%25a2-%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25a2%25d7%25a6%25d7%259e%25d7%259a.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-a%2580-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-5-%25d7%25d7%25a2-%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25a2%25d7%25a6%25d7%259e%25d7%259a.html Wed, 13 Jan 2010 23:12:47 +0200
הרגשתי שיד חזקה מטלטלת אותי בחזרה למציאות. "קום מנואל" שמעתי את קולו הנמוך של אברהם "אתם יכול לפתוח את עיניך, הסכנה עברה". פתחתי את עיני, אור שמש חזק סנוור את עיני והייתי צריך לסכך את עיני עד שהם יתרגלו לאור החזק. כראייתי התבהרה ראיתי שאברהם מסתכל עלי, מבט מודאג בעיניו. "זה היה קרוב" אמר "הייתי צריך להיות יותר זהיר" אמר והושיט לי נד מים. שתיתי מהמים ואז שאלתי בכעס "ממה היית צריך להיזהר? מה היה הרעש הזה? מה אתה מסתיר ממני?" ואברהם, שעל פי טון הדיבור שלי הבין שאני לא יסתפק בתשובות המתחמקות שלו אמר "הייתי צריך לספר לך מקודם. שראיתי אותך לראשונה לא האמנתי שאני באמת רואה אותך" והוסיף קול גיחוך. "הרי הסיפורים עליך הם אגדות מטופשות שאמהות מספרות לילדים שלהם לפני השינה" אמר והוסיף "אתה באמת לא יודע מי אתה? כנראה נתתי לך מכה חזקה בראש חזקה יותר ממה שחשבתי". הוא הסתובב לכיוון השמש השוקעת ולבסוף כתפיו שקעו והוא הסתובב אלי ואמר "שמך הוא מנואל ואתה התקווה אחרונה שלנו".

"אתה מוכן לחזור על כך שוב" אמרתי כלא מאמין למשמע אוזני. "אני, מנואל, ילד קטן שלא הגיע לבגרות אפילו הוא התקווה האחרונה של הארץ". אברהם הסתכל עלי במבט עצוב ואמר "אני יודע שקשה לך לעכל את זה כרגע אבל אתה חייב להאמין לי". "למה שהאמין לך" שאלתי והכעס העצום שבי גדל עד שהרגשתי שאש אוחזת בעצמותי "אתה חטפת אותי, פגעת בי ועכשיו אתה משקר לי". אברהם ניגש אלי תפס את כתפי בחוזקה והסתכל לי ישר בעיניים "תקשיב לי טוב כי אני אומר לך את זה רק פעם אחת. אתה האדם החשוב ביותר כרגע בכל הארץ ועדיף שאנשים לא ידעו שאתה לא יודע מי אתה ואלו שכן שלא ידעו שאתה לא יודע מי אתה, אתה מבין?" בשלב זה הרגשתי שאני לא יכול יותר, הכעס, הייאוש הפחד הצטברו בתוכי עד שלא יכולתי יותר להחיל אותם, הרגשת האש בעצמותי הלכה והתגברה עד שלא יכולתי יותר להכיל אותה ופשוט שחררתי אותה מתוכי. אור עצום בקע ממני והרגשתי משהו שכל האנרגיה שהייתה כלואה בתוכי מתפרצת החוצה ואח"כ לא הרגשתי יותר כלום כי מסך שחור ירד עלי ושקעתי לתהום עמוקה ונוראית.

התעוררתי שטעם מר בפי ולרגע לא זכרתי איפה אני. ניסיתי להתרומם אבל נראה כי הגפיים שלי לא מגיבות לפקודותיי. שכבתי כך עוד כמה דקות עד ששמעתי קול אנחה ואז את קולו של אברהם "אה, כן ועוד משהו, עדיף שלא תשתמש בכוחות שלך בפרהסיה". בשלב הזה התחלתי לצחוק בקול ולאחר כמה רגעים שמעתי את אברהם צוחק גם. וכך שכבנו לנו, צוחקים על מר גורלנו.

שהצלחתי לקום בסופו של דבר ראיתי שאברהם נמצא מרחק מה ממני "אני עשיתי זאת" שאלתי, אברהם הסתכל עלי והנהן. "איך עשיתי את זה" שאלתי. אברהם התיישב ועיסה ראשו. "טוב אני חושב שכדאי שאספר לך מי אתה כי אתה עוד עלול להרוג אותי וזה לא משהו שאני מעוניין בו". הוא התרומם, ניגש אלי ובחן אותי. "איך אתה מרגיש?" שאל. "עייף, אבל גם רגוע יותר" השבתי "יופי, בו נקים מחנה ללילה ואני אספר לך את כל מה שאתה זקוק לו כדי לדעת מי אתה ולהיכן את הולך". אספנו כמה עצים ובנינו מדורה. למרות שידעתי שסוף סוף אני יקבל תשובות על שהעסיקו אותי, חשש גדול מילא אותי. מי אני? מה אני? איך הצלחתי להעיף את אברהם?

התיישבנו ליד המדורה, אברהם הכין את הנזיד הטעים שלו. "קודם כל בו נאכל ואח"כ אני יספר לך את כל מה שאתה רוצה לדעת". אכלתי ברעבתנות את הנזיד שלי עד שהתקפת שיהוקים תפסה אותי והייתי זקוק לשתיה כדי להפסיק אותה דבר שגרם לפרץ צחוק נוסף. לאחר שסיימנו לאכול. אברהם שלף מקטרת מכיסו הפנימי, הדליק אותה, שאף כמה שאיפות והחל לספר לי את הסיפור המדהים ביותר ששמעתי בחיי.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%D7%A8%D7%A9%D7%A2.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%D7%A8%D7%A9%D7%A2.html Sun, 27 Dec 2009 21:11:48 +0200 שכך הם לא ימשיכו בריב,כשהגיע הנסיכה פנלופה סיפרה לאביה וגם לידיס סיפרה זאת לאביה,שני האבים החליטו שאת התות הזה הם לא יקטפו לעולם,באמצע הלילה כשהחשיך לגמרי נפתח התות,והתגלה כ-התות הקסום,התות הזה לא היה תות הוא היה תות קסום,מי שהיה נוגע בו היה מקולל,הנסיכות קמו באמצע הלילה כאשר התות נפתח,הנסיכות הגיעו למקומו של התות והתעלפו.... ראה המלך כי ביתו פנלופה לא נמצאת מיד הלך לעשות סיור בסביבת הארמון פתאום ראה אותה מעולפת,ישר לקח אותה לטארי הרופא המומחה התגלה כי בתות היה חומר רעיל שטראגן האיש הרשע שלא אוהב את הנסיכות שם בתות,טראגן יכול להפוך לבלתי נראה כשראה זאת שמח,התגלה אחרי כמה ימים שהנסיכות היו צריכות ניתוח,אחרי שבוע מצבם היה בסדר,טראגן ראה זאת והרגיש חולשה,ומאותו היום טראגן האיש הרשע מת בגלל כל הרוע שגרם לנסיכות.
וכך חיו באושר ואושר פנלופה לידיס וכל שאר הנסיכות.... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D.html Sun, 22 Nov 2009 12:30:29 +0200
שמי : יחיא שאקר.
אני קובטי (הקובטים הם כת נוצרית החיה במצרים).
כל פעם שאני מציג את עצמי כך : יחיא שאקר, אני נוקב בדתי "קובטי, נוצרי). וזאת כדי שידעו מי אני ולא יחשדו בי שאני מנסה להראות כמו מוסלם. השם שלי עלול לבלבל, הוא מתאים לשם של נוצרי בדיוק כפי שהוא מתאים לשם של מוסלמי.
לא היה זה מנהגי כל הזמן. הוא החל רק לפני חמש שנים. השם שלי לא היווה בעיה כלשהי, לא היה אכפת לי אם יחשבו אותי למוסלם או לנוצרי. הדת לא היה בעיה בשבילי. אני לא דתי. אין פירושו של דבר שאיני מאמין. אני מאמין באלוהים ובבנו, אך איני מקפיד על קיום כל הטכסים הדתיים ואיני מקפיד להתפלל בכנסיה כל יום ראשון. אמי היתה מבקרת בכנסיה כל יום ראשון ומקפידה על קיום כל המצוות והטכסים הדתיים. לא היה אכפת לי מכל הטכסים הדתיים. אהבתי רק את העוגיות והממתקים שחולקו בנסיבות אלה. מדי פעם הייתי מצטרף לאמי בביקוריה בימי ראשון בכנסיה, אך הרגשתי שזה סתם ביקור, כמו הביקור אצל חברים או באולם-הקולנוע. עם זאת אני מספר את סיפורי ומסביר את הסיבה מציון דתי כשאני מציג את עצמי.

הייתי בן תשע-עשרה כשהכרתי את סועד בפעם הראשונה. עמדתי בתור לקופת קול-נוע מטרו כדי לקנות כרטיס כניסה. בחורה יפה התקרבה אלי וביקשה: "אולי תקנה לי כרטיס?"
הבטתי אל עיניה הצוחקות, אל פניה השזופות והעגולות, אל שערותיה השחורות הארוכות, שגלשו על כתפיה העדינות. הסכמתי לקנות לה כרטיס. נתנה לי כסף ואמרה: "שלושה כרטיסים אם אפשר". היו עמה שתי חברות. קניתי ארבעה כרטיסים ונכנסתי לאולם. סועד וחברותיה התיישבו. לידי ישבה חברה שלה והיא ישבה באמצע. אך עקב המבטים שלי אל סועד ושלה אלי והחיוכים ההדדיים בינינו, החברה שישבה לידי זזה לכסא של סועד וסועד התיישבה לידי, צמודה אלי. שאלתי והשמחה ממלאת את לבי: "האם הכיסאות אינן נוחות?". ענתה לי עם חיוך רחב ומקסים: "הכיסאות נוחות מאוד, תודה!". וכך המשכנו את השיחה בינינו. לא ידעתי כיצד השיחה התמשכה, ולא זכרתי על מה שוחחנו. שוחחנו בפשטות ובכנות על כל נושא שעלה על דעתנו. היתה לי הרגשה שאני מכיר את סועד כל כך טוב וכאילו הכרנו מלפני שנים. נעים היה לי להיות קרוב אליה, להריח את גופה, לראות את חיוכיה ששבו את לבי. לא רציתי שהסרט יגמר. רציתי להישאר עמה ולדבר. אך הסרט נגמר ויצאנו, כל אחד לדרכו, לאחר שקבעתי עמה פגישה נוספת.

לא ארבה בדבור. אהבתי אותה והיא החזירה לי אהבה. במשך שלושה חדשים כל חיינו היו סביב אהבה זו. אהבה עזה וזורמת. אהבה ששינתה את כל מבטינו אל החיים. אהבה שהסיבה לשנינו אושר רב ושמחת חיים. הפכנו כשני ציפורי-דרור. כל חיינו השתנו ללא הכר. לא היה יום שלא נפגשנו.
היא ידעה כל דבר עלי.
ידעה שסיימתי את בית-הספר התיכון וכי אני לומד בערב באוניברסיטה.
ידעה כי לאבי יש בית מסחר גדול לבדים וכי אני עבדתי עמו
וכי לפני שנתיים רכשתי בית מסחר גדול משלי ברחוב 27 ביולי.
ידעה כי אני בן יחידי להורי
וידעה הכאן אני גר. וידעה.
. ו.. ו..
ידעה עלי הכל..
כך חשבתי. עד שהיה שבאחד מימי ראשון .. יום ראשון אחד ..

נפגשנו על הטיילת של נהר הנילוס. ישבנו באותו בית קפה, שתינו תה וזללנו עוגות טעימות כפי שנהגנו לעשות כל יום. תוך כדי שיחה אמרתי" היום יום ראשון, אמי הלכה לכנסיה וקבעתי עמה שנפגש כדי שתכיר אותך". אמרתי זאת בפשטות ולא חשבתי שזה מוזר.
סועד הפסיקה אותי,
ראיתי את האכזבה על פניה ושאלה:
"אמך הלכה לכנסיה?
עניתי בפשטות:
כן, כפי שהיא עושה כל יום ראשון".
שאלה בבלבול: "
האם אמך נוצריה?"
עניתי: "כן". עיניה נפתחו והביעו אכזבה ופחד, ושאלה אותי בשפתיים רועדות: "האם גם אתה נוצרי?". עניתי: "כן, בטוח גם אני נוצרי, אני קובטי!". היא השתתקה. הרגשה פנימית שלי אמרה כי אני עומד לגלות דבר נורא כואב. הייתי מבולבל. לא ידעתי כי עובדת היותי נוצרי תגרום לכל השינוי העצום שחל בהתנהגותה של סועד. חשבתי שהאהבה תגבור על הדת. וטעיתי!
המשכנו לשבת בשקט. לא היה לנו על מה לדבר. היתה מביטה לעברי ומחייכת חיוך של אכזבה. עשרות שאלות צצו ועלו במוחי, רציתי לשאול אותה לסיבת השינוי שחל בהתנהגותה. לא חשבתי אף לרגע שזה היה עקב העובדה שאני נוצרי. האמת שאני לא ידעתי ואף לא שאלתי אם היא מוסלמית, נוצרית או יהודיה. הדת לא היוותה בעיה עבורי.
עזבנו את בית הקפה והמשכנו לטייל. הלכנו בשקט ולא יכולנו לדבר. החיוך נעלם מבין שפיה ונראתה רצינית מאוד. לא שאלתי שאלות וקיוויתי שהיא תתאושש ותמשיך לדבר עמי. שאלתי: "
האם את רוצה לפגוש את אמי?".
הביטה אלי מבט ארוך ואמרה: "
אני לא רוצה לפגוש את אמך.
אני חייבת ללכת עכשיו".
שאלתי בבהלה:
"מדוע? מה קרה פתאום?" :
,אני חייבת וזוז מיד". ענתה לי.
"אולי נשב ונדבר, אולי תסבירי לי מה קרה?". שאלתי.
"אני חייבת לזוז". ענתה ביובש.
"מדוע את מענה אותי ואת עצמך? רק תסבירי לי". אמרתי.
היא נעמדה מולי, הביטה אלי בעיון, היתה מאוד רצינית אך אי אפשר היה להסתיר את האכזבה הרבה ואת סערת הנפש שהתחוללה בנפשה פנימה. החזקתי את ידיה, אך היא משכה אותם בזריזות ואמרה:
"אין צורך בדבורים,
אין צורך בהסברים,
יותר טוב שהפרד כבר עכשיו ולא נייסר את עצמנו יותר.
אין לנו עתיד יחד,
לא יכול להיות לנו עתיד משותף.
הישארותנו יחד רק תוסיף לייסר אותנו.
טוב יהיה אם נפסיק את הקשר בינינו".
אמרה זאת והחלה ללכת בהשאירה אותי עומד לבדי מאוכזב, מיוסר ומבולבל.
התחלתי להבין!
הבנתי שאני נוצרי וקובטי!
הבנתי שסועד חשבה אותי למוסלם.
ברוב טיפשותי הסברתי לה הכל על עצמי מלבד העובדה שאני נוצרי. לא חשבתי שזה דבר חשוב וקובע ביחסים בין אוהבים.
אך טעיתי!
ידעתי כי אני נוצרי וכי זו עובדה מאוד חשובה. ידעתי כי הדת היא הקובעת והיא תגבר על כל אהבה.
חייתי באשליה! אך רק כעת התעוררתי למציאות הקשה. ידעתי כי
שמי מבלבל את השומעים.
הוא שם משותף לנוצרים ולמוסלמים.
לא רציתי לרמות ולא להיראות כמוסלם.
מאותו אירוע אני מקפיד לציין את דתי כל פעם שאני מציג את עצמי.
כדי שידעו ויחליטו אם הם רוצים בי או לא.
שכחתי לספר לך כי קבלתי מכתב ארוך מסועד. היא האשימה אותי בכך שרימיתי אותה וכי העלמתי ממנה את עובדת היותי נוצרי בכוונה תחילה וכדי שלא תפסיק את הקשר עמי.
היא כתבה לי:
אהבתי אותך מאוד אני עדיין אוהבת אותך.
אתה היית ונשארת הכל בשבילי.
אך המציאות אכזרית ולא נוכל להילחם בה
אתה קובטי, נוצרי ואני מוסלמית.
לא נוכל לעולם לחיות ביחד.
איני רוצה להמר את דתי
גם אתה לא תרצה להמר את דתך.
נגזר עלינו לחיות חיים מיוסרים
אני חולמת עליך כל לילה ואמשיך לחלום
נחיה רק בחלומות.
כי כך רוצה החברה שלנו .
ואנו חלק מהחברה הזו.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A2%D7%9D/%D7%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7.html Sat, 21 Nov 2009 10:35:34 +0200 קיבלתי את הסיפור מחבר שהיה צריך להחליט החלטה. אמרתי שגם לי יש החלטות להחליט. הסיפור מספר על אם שהענישה את הבת שלה בת החמש. על שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב. באותה תקופה הכסף בביתם הי מצרך נדיר. היא התרגשה עוד יותר כאשר גילתה שהילדה השתמשה בנייר העטיפה בכדי לעטוף קופסא, שאותה הניחה מתחת לעץ חג המולד.

למחרת בבוקר הביאה הילדה את הקופסא לאימה ואמרה:
"אימא! זה בשבילך"
האם אומנם היתה נבוכה מתגובתה המוגזמת מוקדם יותר, אך כעסה שוב כאשר גילתה שהקופסא ריקה. היא אמרה לבתה בקול חמור:
"האם אינך יודעת גברתי הצעירה, שכאשר נותנים למישהו מתנה, אשמור להיות משהשהו בתוך הקופסא?"
הילדה פרצה בבכי מר ואמרה:
"אבל אימא! היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שנתמלאה".

האם נשברה. היא כרעה על ברכיה וחיבקה את בתה הקטנה, אחר כך, התחננה שתסלח לה על הכעס וחוסר המחשבה.
עברו שנים והילדה בגרה ונישאה, והאם שמרה על הקופסא ליד מיטתה במשך כל ימי חייה, בכל פעם שהייתה עצובה או בקשיים, הייתה פותחת את הקופסא ונוטלת נשיקה דמיונית מתוכה ונזכרת באהבה של בתה הקטנה.

במובן מסוים, כל אחד מאיתנו, מקבל קופסא מוזהבת של אהבה ללא תנאי, ונשיקות מאוהביו, חבריו, משפחתו והאלוהים. אין רכוש יקר יותר מזה.
ולכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, ונדמה שהעולם יסתדר טוב בלעדינו, אל נא נשכח, שיש אנשים שאוהבים אותנו. שבשבילנו הם העולם כולו...
ולא בטוח שהשם יסתדרו בלעדינו.
(דברי חוכמה)
]]>