התאומות הולמורן

במגדל הגבוה והמפואר, בקומה העליונה ביותר, נמצא חדרה של יוליוסה הולמורן.
בתוך החדר תמיד שהתה אווירה נעימה, צחוקה המתגלגל של יוליוסה בת ה-10 נשמע מכל עבר ובקולי קולות.
אימה של יוליוסה, רוזה, פתחה את הדלת והציצה מצידה."יוליוסה? בואי ילדתי, ארוחת הבוקר כבר נמצאת על השולחן."
יוליוסה ירדה במדרגות השיש שכוסו בשטיח לבן ופרוותי ומיהרה להתיישב במקומה הקבוע, ליד אחותה התאומה, ג'נה. "שמעת מה קרה? רוברט הזקן קיבל התקף לב!" אמרה ליוליוסה וזו עיקמה את פרצופה בחוסר עניין.
"אכלי יותר לחם, ג'נה." האם פנתה בקרירות אל ג'נה שגירדה את שיערה השחור.
בשעות הצהריים הקרות, יוליוסה נעזרה בעוזרת הבית ולבשה את מעילה המחמם.
"לאן את הולכת?" ג'נה שאלה.
"אנו מתכוונות לצאת לטיול קטן..." אמרה רוזה בעודה נועלת את מגפיה.
"או! אני יכולה להצטרף? בבקשה!"
"לא ממש...אני רוצה לבלות איתה קצת זמן איכות."
"אבל...אתן תמיד מבלות יחד! זה לא הוגן."
רוזה נאנחה, התקרבה אל ג'נה והניחה את ידיה על כתפיה. "נחזור בזמן לארוחת הערב ואז שתינו נבלה!"
ג'נה חייכה חיוך קטן אך הוא התחלף בחיוך נבוך שהראה את הקנאה שלה כאשר ראתה את השתיים יוצאות.
השתיים בילו את מרבית היום בעיר. אימה של יוליוסה קנתה שמלה כתומה ומנוקדת בעלת צווארון לבן ליוליוסה, היא הודתה לאימה בחיבוק חם.
"קדימה, אני רעבה." האם אמרה בשעה שכבר החל להחשיך, יוליוסה הביטה בה בתמיהה. "בואי נלך למסעדה הזו! שמעתי שהאוכל שם משובח." היא הצביעה על דלת זכוכית שעל ידיתה התנדנד שלט:"דלפונדו".
מלצר לבוש במדיי עור הכניס אותן פנימה, רוזה הזליפה בושם לצווארה ויוליוסה בחנה את האנשים סביבה, משפחה עמוסת ילדים לא הפסיקה להרעיש ולהפריע לזקנה שסעדה לבדה וילד קטן בכה והטיח את צעצועו על הרצפה.
"יוליוסה חמודה," יוליוסה הביטה באימה שוב. "אני הולכת לשטוף ידיים, הבושם קצת הרטיב אותן..." אמרה האם וקמה ממקומה בחינניות.
לפתע הטלפון הנייד של רוזה החל לצלצל, יוליוסה לא חשבה פעמיים ושלפה את המכשיר מהתיק.
"הלו?" שאלה בסקרנות ילדותית.
"יוליוסה? זו ג'נה. איפה אתן נמצאות? אימא אמרה שתחזרו לארוחת הערב."
"אבל..." יוליוסה החלה לצחוק בפרא. "אנחנו כבר אוכלות!" היא הדגישה את המילה "כבר".
"אבל...אימא אמרה לי ש..." באותו רגע רוזה חטפה ממנה את המכשיר וניתקה את השיחה.
היא לעסה אטריות בשקט. "אימא, ג'נה מחכה לך." יוליוסה מלמלה.
"מה יכולתי לעשות? היינו רעבות!" רוזה מלמלה בין לעיסה ללעיסה.
"אבל אימא...ג'נה תעלב."
רוזה הפילה את המזלג והוא השמיע רעש אופייני, היא שלפה את הטלפון הנייד מתיקה וחייגה את המספר המוכר.
"ג'נה?"
"אימא, זו אני. את הבטחת שתחזרי לאר..."
"אני יודעת!" רוזה קטה אותה. "נחזור עוד מעט, היינו קצת רעבות..." היא ניתקה שוב את השיחה.
יוליוסה הרגישה בייסורי מצפון ולעסה בחוסר תאבון.
"מה קרה לך? אכלי." אימה פנתה אליה ובצעה פרוסת לחם.
"זה לא הוגן כלפי ג'נה, אני חושבת שהיא צודקת, את באמת מעדיפה אותי על פניה!"
"מה פתאום!? היינו רעבות..."
"זה לא זה אימא..." יוליוסה שיחקה באצבעותיה ולפתע שמטה אותן בכוונה. "זו לא הפעם הראשונה, אני בטוחה שהיא שונאת אותי עכשיו!"
יוליוסה ואימה חזרו הבייתה בשעה מאוחרת אך ג'נה לא ישנה, היא חיכתה שהן יחזרו וכאשר ראתה אותן פושטות את המעילים היא רצה אליהן בהתנפלות.
"זה לא הוגן, הבטחת!" היא צעקה וגרמה לכולם להתפלא.
"אמרתי לך כבר, היינו רע..." ג'נה לא הקשיבה לה. "אבל זו לא הפעם הראשונה! זה תמיד קורה! נמאס לי, אימא!" צעקה.
"איך את מעיזה לצעוק? לכי לישון!"
"לא!" ג'נה טלטלה את כתפיה של יוליוסה. "איזה מין אחות את?! את הסיבה שלאימא בכלל לא אכפת ממני!"
יוליוסה נאנקה והתאפקה לא לבכות. "מרושעת שכמותך! את אחות נוראה!"
ג'נה רצה אל הדלת והתכוונה לפתוח אותה אך אימה ניסתה לאחוז בה, ג'נה הדפה אותה בצעקה ורצה החוצה.

כעבור יומיים, משלחות החיפוש לא מצאו אותה. הם חיפשו בכל מקום, בכל רחבי העיר ואפילו מחוצה לה, אך ג'נה לא נמצאה.
האם הסתגרה בחדר הספרייה העליון ולא דיברה עם איש.
לבסוף, כעבור חמישה ימים נוספים, נמצאה ג'נה, אך ללא רוח חיים.

-כעבור 4 שנים-
יוליוסה ישבה על כיסא נוח במרפסת, היא נשענה על צדדו ונענעה את רגליה מצד לצד, מבטה נראה לא מרוכז, קודר ומעט משונה.
"יוליוסה, את...רוצה לאכול?" רוזה שאלה בבליעת רוק חוששת, יוליוסה הביטה בה בהבעה מלאת רחמים ועצובה. "אני לעולם לא אוכל לאכול יותר."
"כמובן שכן." רוזה התכופפה לעברה ולחשה, יוליוסה דחפה את גופה לאחור. "אני שונאת אותך!"
"מה? יוליוסה..." רוזה מלמלה בהלם וניסתה לעמוד על רגליה.
"איך את יכולה לחיות עם עצמך בידיעה שבתך נהרגה בגללך?! אני שונאת אותך! זה לא הגיע לה..." רוזה נדחקה לפינת החדר.
יוליוסה לחשה קללה ארסית ונעצה בה מבט רושף עוד יותר. "אני אנקום בשם אחותי, מבטיחה."
רוזה פערה את פיה אך מיהרה לדחוף אותה ולרוץ לסלון, שם היא ניסתה להסתתר.
"את לא תוכלי להתחבא אימא... אני רוצה ללמד אותך איך מקיימים הבטחה."