שפה שסועה / עומר עדני

שפה משותפת, הכלי הבסיסי הזה לתקשורת בין אנשים, זה מה שהיה חסר לנו. היו חסרים לנו עוד מיליון ואחד דברים אחרים, אבל דבר לא חסר כמו השפה המשותפת. בקושי ויכולנו לדבר, כל מילה שהחלפנו הייתה זוכה לפרשנות שלא הייתה מביישת את רש"י ע"י אחד מאיתנו, אז שתקנו ונתנו לעיניים לדבר, אבל בסוף גם הם טבעו בתוך ים של דמעות.

שנינו אמנם דיברנו עברית כשפת אם עוד משחר ילדותנו, אבל זו לא הייתה אותה עברית. כן, היו בה, בעברית שלי ושלה, את אותן אותיות ואת אותן מילים אבל המשמעות שלהן הייתה שונה בהרבה בעברית של כל אחד מאיתנו. עד היום אני לא מבין למה היא נעלבה שאמרתי שתהיה קצת בעיה להוריד לה ת'ירח , "את הרי יודעת אני עובד במשמרות לילה". הבדיחה הקטנה הזאת הפכה לדיון פילוסופי מעמיק בשאלה מהותית מאין כמותה, מה חשוב יותר עבודה או אהבה ?

אפשר לומר שהיא דיברה תל אביבית שוטף מה שגרם לי בפגישה הראשונה שלנו, במעוז התל אביבי, ארומה שד' רוטשילד, להיות מוקסם והמום בו זמנית למשמע אותה שפה.זה לא היה בטוח נכון גם לגביה, כשהיא שמעה אותי שולט בניב הידוע של "השכונתית המדוברת". אני לא אשכח איך היא סיפרה בתל אביבית על הליין החדש וה"מטריף"(חתיכת מילים יש לה) של העוגות בארומה. באותם רגעים היא נדמתה לי כמין מרי אנוטואנט, הנסיכה הזו מצרפת שפינטזתי עליה בשיעורי היסטוריה בכיתה ז', עוד לפני שידעתי מה זה בדיוק לפנטז. מרי אנטואנט התל אביבית שלי, הצליחה לשכנע אותי שם בארומה, שאולי באמת אפשר להסתדר עם עוגות כל עוד הן מתובלות במידה נאותה של קצפת.

כמו שאמרתי, בהתחלה קסמה לי התל אביבית שלה, כמו סושי לחיכו של מבקר מסעדות פלצני, אבל כבר בביס השני הבנתי שאני בכלל בחור של פלאפל, הפשוט, האותנטי, השכונתי, ובכל זאת בטענה שחיים פעם אחת, כאילו שאם הייתי חי פעמיים זה היה גורם לי לעשות את הדברים אחרת, השתכנעתי והתפתיתי לצלול יחד איתה לרומן המסובך הזה. לאט לאט דיברנו פחות ובכינו יותר, כמו באיזה סרט מדכא של צ'פלין.

אחרי 4 חודשים הלכתי להסביר לה את כל העניין על הסושי והפלאפל ובכלל על שפה משותפת.
דיברתי ודיברתי והיא הקשיבה כאילו פתאום היא הצליחה להבין כל מילה שאני אומר בדיוק כמו שרציתי שהיא תבין, אבל אז היא אמרה לי בתל אביבית הנונשלנטית שלה שעם כל הדיבורים האלה על אוכל אני עושה לה תיאבון וכדאי שנזדרז לתפוס מקום טוב בארומה שם בשד' רוטשילד. עצרתי אותה לפני שהיא הספיקה לבנות על ישיבה בארומה, ואמרתי לה שהיא בכלל לא הבינה מה רציתי להגיד תוך כדי שאני משלב איזו קללה או שתיים בשכונתית שלי.

תמיד לקח לה זמן להבין מה בדיוק אני רוצה וגם אז ביום האחרון שראיתי אותה היא חיכתה קצת, ורק אז כמשל לתל אביבית ולתל אביביות בכלל, נעלבה.ככה היא התל אביביות נוצצת וזוהרת, אבל נעלבת בקלות כאילו שהיא לא בטוחה בעצמה מספיק, באותו לילה נפרדנו כך, כדברי המשורר, אני לא אוכל להסתכל לה יותר בעיניים, מסתבר שיש גם יתרונות לעובדה שאנחנו לא מאותה שכונה.