http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%A9%D7%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7-%D7%91.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%A9%D7%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7-%D7%91.html Mon, 19 Jul 2010 00:50:24 +0300 הוא עבר לידי כל רגע, בכלל לא מתייחס, מתעלם, שורק לעצמו איזה שיר ישראלי חדש, ממצעד הפיזמונים, כמו כל השירים שלו, שהוא אהב ואילו אני שנאתי.
לא בכיתי.

הבטחתי לעצמי שלא אבכה, אז סתמתי והייתי ילדה טובה.
אבל באיזשהו שלב, כשהוא פירק את כל התמונות מהמסגרות שלהן, כ-ל ה-ת-מ-ו-נ-ו-ת, חוץ מהתמונות שלי ושלו ביחד ולבד, יללות פרצו מהגרון שלי.

באמת שלא התכוונתי.
לא התחשק לי להיות דרמה קווין או משהו.
אבל זה שבר אותי כל-כך: הוא לוקח את הכול ורק אותי הוא משאיר פה, בצד, לבד?
למה?
הוא הביט בי ונאנח.
" אח, איה, איה, מספיק כבר. את צריכה להתבגר."
ההערה שלו רק עיצבנה אותי עוד יותר, וכבר הייתי מעוצבנת נורא, הייתי רתוחה, אז סובבתי את הגב שלי אליו וצרחתי.
כאילו שזה הזיז לו.
כאילו שעוד משהו בקשר אלי, בכלל הזיז לו, גם אם היו באים ואומרים עכשיו שיש לי סרטן סופני ושאנ י גומרת, הוא לא היה נשאר.
אני מכירה אותו.
מילה שלו זו מילה.
אז שכבתי על הרצפה, כבר לא יושבת יותר ישיבה מזרחית כמו בגן, אלא מקופלת כולי, וצרחתי.

הוא המשיך לאסוף את הדברים שלו. הרשע. האכזר. המניאק.
הוא עדיין שרק. עכשיו זה היה שיר של שרית חדד, ורציתי שיסתום כבר, אני לא סובלת את המוסיקה שלה.
והוא ידע את זה, כמו שהוא ידע כל דבר אחר עליי, אבל עדיין הוא המשיך לעשות לי דווקא.
כמו שהוא ידע למה יש לי תפר בברך, כי נפלתי בגן, כשרצתי להראות לגננת את הצב שמצאתי.
כמו שהוא ידע למה השיער שלי לא גודל יותר בקצה אחד, כי שרפתי אותו בטעות בגלל הנר שהתכופפתי לנשוף עליו קרוב מדי ביום ההולדת השישי שלי.
כמו שהוא ידע מי החברה הכי טובה שלי ומי לא, כמה אני פוחדת מאבא שלי ולמה,
כמו שהוא ידע שאני סתם נחמדה לאימא שלו אבל מרגישה שהיא שונ את אותי נורא,
כמו שהוא ידע על ההפלה הראשונה שעשיתי, מגבר נשוי מכיתה י"ב,
וזו שעכשיו.
והוא שיקר אותי.
כי הוא הבטיח שהוא תמיד ישאר איתי, תמיד יעזור, תמיד יאהב אותי.

והוא לא.
הוא הפסיק עכשיו.

המשכתי לשכב על הרצפה.
שמעתי את הצעדים שלו, את הנעליים הכבדות שלו, מתקרבות אליי.
הנעליים האלה.
כמה פעמים חטפתי מהן, ככה סתם עם או בלי סיבה.
אם כבר אני הייתי צריכה לעזוב עכשיו, ולא הוא.
אבל מה זה משנה? במילא כבר מאוחר מדי.
הנה, הוא הולך ואני פה, על הרצפה.
כמו כלבה.
כמו שהוא תמיד עשה אותי.
גם במיטה.
תמיד על ארבע, איה האו האו נובחת, בכל מקום.
איה הכלבה.

המחשבה הזו הצחיקה אותי, אז התגלגלתי וצחקתי.
הוא עמד מעלי.
גבוה וסמכותי.
חושב שהוא מפחיד אותי, אידיוט.
הוא הולך עכשיו, אין לי יותר מה לפחד ממנו , לנצח.
" כן רצית משהו?"
אני מתפקעת מצחוק.
" איפה העניבות שלי?"
" המה?"
אני מתגלגלת.
" העניבות שלי".
הוא מאבד סבלנות.
לי לא איכפת.
לי לא איכפת יותר כלום, כשהוא עוזב אותי עכשיו.
" למה אתה רוצה לחנוק אותי בהן? לא מספיק כבר החטפת לי?"
אנ י לא יודעת אם הצחוק הזה הוא היסטריה, אבל בכל אופן אני לא מצליחה לעצור אותו.
האמת, שאני בכלל לא מנסה.
" איה, אני לא צוחק איתך. תגידי לי איפה העניבות שלי, תכף ומיד."
הוא כל כך מצחיק אותי, עם העמידה המצועצעת הזו שלו, כולו צעצוע אחד גדול, מזויף ומכוער,
חושב שהוא יפה, חושב שהוא מלך, אבל מלך לא מרביץ לאישה שלו בשופ פנים ואופן, לא מתעלל בה.

אני מתיישבת ואומרת לו את זה.
הוא לא אוהב את זה.
הוא אומר: "אף פעם לא התעללתי בך."
אני אומרת: "שקרן."
הוא אומר, מרים את הקול: "איה, אני אף פעם לא התעללתי בך!"
אני שרה לי בשקט, כמעט בלחישה: "שקרן, שקרן, שקרן.שקרן מנוול."

הוא מאדים.
הוא רוכן עכשיו ותופס בצווארון החולצה שלי.
לא איכפת לי שהוא מקמט והורס לי אותה.
אני במילא שונאת אותה.
היא מכוערת.
ממש כמוני." איה תפסיקי את זה תכף ומיד" הוא אומר.
" ותגידי לי כבר איפה העניבות המזוינות שלי."
" אתה לא מנהל בבית הספר" אני מרימה את האצבע ושולחת לעברו אותה.
" אתה רק איש קטן. זה בגלל הרגליים השמנות שלי?"
"מה?"
הוא לא מבין מה אני רוצה,ואני רואה שהוא הולך לאבד את העשתונות שלו בעוד רגע או שניים,
שהוא רוצה לפרק אותי, את הצורה שלי, כאן ועכשיו.
" זה בגלל הרגליים השמנות שלי? בגלל זה אתה עוזב אותי עכשיו? או בגלל שאני לא אוהבת ללכת יום שישי להורים שלך? כי כבר הסברתי לך ביום שישי אני אוהבת להירדם מאוחר בלילה מול הטלוויזיה,
יש שידור חוזר של סיינפלד וחברים ואתה יודע שאני אוהבת את זה ו..."
" איה מה את רוצה?!"
הוא צורח עכשיו, כל העור הלבן שלו אדום לגמרי, והוא נראה כבר משוגע לגמרי ולא רק חצי, כמו תמיד.

" אני רוצה אותך. אבל אתה כבר לא רוצה אותי." אני מעבריה את הציפורן שלי על הלחי שלי.
" אתה כבר לא אוהב להרביץ לי יותר. אתה מעדיף להרביץ לדלת ולא לי."
" איה, אני אף פעם לא הרבצתי לך!!!"
הוא צורח כל-כך חזק, כשכל עור התוף שלי נקרע מבפנים, או לפחות ככה זה מרגיש לי.
" לא? אז מה עשית? חינכת אותי? כמו שאבא שלך חינך את אימא שלך והוא מחנך עד היום ואתה נשבעת שלא תעשה את זה?"
" איה, את מתחילה לעצבן אותי..."
" אז בוא תרביץ לי, תכה אותי, עוד פעם אחת לפני שאתה הולך.
קדימה. הפעם אני מרשה לך.
פעם אחרונה, שתהיה לך למזכרת."

אני מחייכת כמו אידיוטית ובכלל לא מרגישה, לא מבינה איך הזבנג הראשון נוחת עלי.

אבל הוא נוחת במין זבנג שכזה, טרחח ארוך וכל הלחי שלי מצטלצלת.
אחר כך גם הראש. העורף. העין. השמאלית. הימנית. השפה.

הוא מאבד שליטה מהר.
עידן.
הוא שוכח איפה הוא בכלל.
כמו תמיד.
אין חדש תחת השמש.
ואני לא מחזירה לו.
גם כמו תמיד.

הוא בועט בי, ונושך, וחונק, מפתל את הידיים שלי, את הזרועות,
עוד רגע ושובר אותן.
אותי.
לשניים.
לחתיכות.
לגורמים, ששום דבק שבעולם לא ידביק שוב, כמו שאין שום דבק עכשיו ולא יהיה לעולם, גם אם יטרחו וימציאו, דבק שידביק הכול, גם ללבות שבורים במיוחד.

הוא עומד על ארבע, כמו שבדרך כלל הוא בכלל מעמיד אותי, מעלי .
אני שוכבת על הרצפה.
הוא מעיף לי סטירה. חזקה. ועוד אחת. ואחת שלישית. ורביעית.
וחמישית. ושישית.
הוא לא נרגע עד שהוא לא שומע את הצליל של השן ניתקת ממקומה.
אני שותקת. מחזיקה את הכאב בפנים.
מחר אלך להתקין כתר ושוב אשקר לרופאה, שהכלב שלי העיף אותי על השמשה.
לא נורא.
כאילו שהיא לא מבינה.
כאילו שכולם לא מבינים, כן גם ההורים שלו, של עידן, איזה מפלצת יש להם, איזה חיה מטורפת כמו האבא האלים שלו הם גידלו, ומה הוא עושה לי בבית.
אבל כולם שותקים .
אף אחד לא עושה כלום וגם אני.
ככה אני רגילה כבר חמש שנים
אני עדיין מחכה ליום שהוא יחליט שאני מספיק טובה בשבילו, שחטפתי כבכר מספיק מכות,
כדי שהוא יתחתן איתי.
יענוד לי טבעת ויקדש אותי.

הוא עדיין לא נרגע.
עכשיו הוא עטמד ומטפל בכליות שלי.
בועט בהן שוב ושוב.
אחר כך בגב שלי.
ורק אחרי שאני כבר מדממת מכל מקום אפשרי, ששיער נתלש לי ושהוא עומד ומשתין עלי,
אז הוא נרגע.
הוא הולך לשירותים וחוזר, בלי חולצה.
אחרי שהוא אונס אותי, מאחור, כמו שהוא אוהב לעשות תמיד, הוא קם ומפרק את הבגדים, החפצים שלו בחזרה.

אני מסתובבת על הרצפה מאושרת, הזרע שלו נוטף ממני.
לפחות השארתי אותו פה עוד קצת, עוד תקופה,
עד לפעם הבאה.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D.html Wed, 14 Jul 2010 04:45:22 +0300 הוא שתה קפה והטעם המריר עורר אותו.
'הוא חייב להמשיך ויהי מה. המשימה עדיין לא הושלמה והוא ימשיך עד הסוף. הוא לא יוותר. '
לקח עוד פרוסה ומרח עליה חומוס.
'תמיד הרגיש שחומוס מוזיל את המעמד, כאילו עושה את הכול קצת מלוכלך. הוא חייך – מצחיק הקונוטציות שלו לאוכל. חומוס – עממי. חסה – דוגמניות. קוויאר – עושר. סושי – פלצנות. חלה – כשרות. נושא הכשרות תמיד העסיק אותו. הוא לא אכל כשר אבל היה מודע שעשה את זה. משהו בתת מודע הפריע לו.'
הוא לעס במכאניות. סיים לאוכל וקם מהשולחן.
'היום זה היום. הוא בטוח. סוף סוף הכל נראה לו נהיר וברור.'
עמד כעת והתלבט בין הליכה לשירותים או נמנום על הספה. יש לו עוד קצת זמן. לבסוף החליט ללכת להשתין. כשיצא מהשירותים עבר ליד המראה ונעצר להביט.
'אולי זה בעצם אני שמסתכל על עצמי? חייך לעצמו. ההבדל בין איך שאנשים חשבו עליו לבין איך שהוא חשב על עצמו התיש אותו. 'נראה שיהיה לי על מה לדבר עם הפסיכולוג שלי השבוע'. "שלום ד"ר מלאכי" אמר תמיד שנכנס לחדר הפסיכולוג.. "גבריאל" תמיד תיקן אותו "אתה יכול לקרוא לי גבריאל".'
הוא המשיך לסלון ופתח את החלון. השמש סנוורה אותו. הוא עצם את עיניו והתמתח.
'התחלה חדשה. הפעם הוא יצליח. איך חשב פעם שעברה ששבעה ימים יספיקו? הוא היה תמים. הפעם הוא ייקח לפחות חודש.'
הפעם הוא יבנה עולם הרבה יותר טוב.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%A3.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%A3.html Fri, 11 Jun 2010 17:59:51 +0300 צוות המלחים מהירו על רחבי הסיפון הרחב של 'בזיל הארנב' טיפסו על גבי התורן והורידו את המפרשים
"כל הכבוד מלחים !" הוא צעק "הי אריד בוא הנה"
אריד הגיע לשם בכמה צעדים גדולים "גיליתי משהו מוזר בתא שלי"
אריד משך בכתפיו הוא היה אחד השומרים הבכירים של ה'בזיל הארנב'.
"הנה !"
ארצ'י פתח את דלת חדרו (המוהדר עד מאוד) "תראה !" הוא הצביע אל עבר צורה מוזרה "כמו מה זה נראה לך ?" הוא שאל ברצינות
"זה נראה כמו שמונה שהלך לישון , ארצ'י"
"שני דברים , אחד - ממתי שמונה הולך לישון ? ושתיים - אל תקרא לי ארצ'י !" הוא סיים בצעקה
"טוב ארצ'י תראה אין לי מושג מה זה הסמל המוזר הזה"
"אל תקרא לי ארצ'י !"
"בסדר קפטן"
"חוץ זה אתה אמור להיות השומר הבכיר של הספינה אתה אמור לדעת דברים כאלה !"
"טוב אני לא יודע"
אריד פנה לאחור "לאן אתה הולך ?!?" אמר ארצ'י חצי-צועק
"אני הולך לישון ארצ'י"
"אל-"
"בסדר , בסדר אני אחפש את הסמל במחשבים של הספינה , מרוצה ?"
"לא ממש לא !"
"מה אתה עוד רוצה ?"
"שתפסיק לקרוא לי ארצ'י !!!"
למחרת כשאריד קם בבוקר ארצ'י חיכה לו על הסיפון , הוא נראה זועם מהרגיל "מה קרה עכשיו ?" שאל אריד בטון משועמם
המפקד אשר לא נראה יותר מעוצבן אמר בשקט "בוא תראה"
אריד הסתכל טוב על ארצ'י אם הקפטן דיבר חלש זה היה סימן לא טוב
ארצ'י הוביל את אריד אל חדרי המגורים של המלחים.
ארצ'י עצר מול חדר אחד והראה לאריד את הכתובת על הדלת "עוד פעם הסימן הזה" הוא אמר בשקט
"ארצ'י בטח אחד המלחים ריסס את זה פה בשביל-"
"אל תקרא לי ארצ'י !!!" הקפטן צעק בחוזקה "זה רציני !!!"
אריד נאנח ופנה אל המסדרון , ארצ'י תפס את כתפו ועצר אותו "בוא תראה מה יש בפנים"
אריד נאנח בשנית ופתח את הדלת.
על הרצפה שכב מלח אשר חור בגודל קליע נראה בין עינייו וסימן-השמונה-השוכב-המוזר היה חרוט בחולצתו.
"אני אמרתי לך למצוא את הסימן ! עכשיו אתה עולה לחפש אותו" אמר הקפטן בקול שקט ומסוכן
"כמובן" אמר אריד בשקט אבל הוא כמעט רעד

"איפה הקפטן ?" שאל אריד את אחד המלחים
"שמעתי שהוא אמר שהוא יורד לבדוק את המנועים"
"בסדר , תודה"
אריד רץ אל עבר חדרי המנועים הוא הגיע אל הדלת , לחץ על הידית וגילה שהדלת נעולה
"הכל בסד שם ארצ'י ?"
הוא שמע לחישה קטנה ואז "אין בעיה אריד פשוט רציתי לעשות ניסוי אתה יכול להיכנס עכשיו"
אריד שם לב שהקפטן לא העיר לו על שמו ושלף את אקדחו הוא פתח את הדלת בתנופה קופץ הצידה ומפנה את אקדחו אל אמצע החדר.
בחדר היו שני אנשים הקפטן ועוד אחד מהמלחים שכיוון אקדח אל דלת הכניסה"זרוק את האקדח" פקד אריד
"מה קרה אריד ? למה באת ?"
"מצאתי את פשר הסמל"
"מהו ?"
אבל המלח צחק צחוק מטורף הוא חשף את מותניו ואת חגורת אנפץ שהייתה בהם "אל האינסוף ומעבר לו !"

על סיפון הספינה לא נשמע הפיצוץ כמשהו חזק יותר מתקלת-אספקה-אטומית ורוב המלחים לא שמו לב.
לפחות עד שהספינה החלה לצנוח לחלל ]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7c.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7c.html Sun, 30 May 2010 18:02:23 +0300
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%2525d7%2525a9%2525d7%25259d-%2525d7%25259b%2525d7%252599%2525d7%2525a4%2525d7.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%2525d7%2525a9%2525d7%25259d-%2525d7%25259b%2525d7%252599%2525d7%2525a4%2525d7.html Sun, 25 Apr 2010 10:46:18 +0300
שים כיפה וכנס לבית הכנסת תפס את זרועי הזקן, חסר לנו מנין אמר.הוא לא נתן לי לפצות פה וכבר משך אותי פנימה.כל זאת קרה בצהריים בדרכי לעבודה שברחוב נחלת שבעה בירושלים. בלית ברירה ומעוצמת תפיסתו של הזקן נאלצתי להיכנס לבית הכנסת כשעל ראשי הונחה כיפה מבעוד מועד.
בית הכנסת היה קטן מספר אברכים עמדו בקצה השמאלי של בית הכנסת. ובתפזורת שווה היו עוד מספר זקנים חביבים,אשר נעצו בי עיניים והודו לי בראשם על שהתנדבתי למניין עשירי. מספר הפעמים שהייתי בבית כנסת במהלך חיי מסתכם בכף יד אחת וגם זאת במסגרות בית הספר או בגלל הזמנה
של חבר לבר מצווה של בנו.
לא ידעתי דבר וחצי מה עלי לעשות קיוויתי לעמוד עד שתגמר התפילה ולהמשיך בדרכי לעבודה. אך ללא הועיל,על ידי הונח ספר תפילה פתוח בעמוד בו התחילו לקרוא פתיחת אליהו הנביא,את אליהו אני מכיר, חשבתי לעצמי והתחלתי לקרוא מתוך סקרנות,האמת לא הבנתי כלום.כשהתחילה התפילה לפעמים נעמדו ולפעמים התיישבו ואני עושה כמותם מנסה להראות בקיאות מסוימת בשלבי התפילה,מידי פעם כשהייתי מאבד את שליח הציבור בגלל מהירות הקריאה.היה הזקן החביב מדפדף את ספר התפילה שבידי ומכוון אותי לעמוד הנכון.
בשלב מסוים התחילה תפלת שמונה עשרה,אתם שואלים אותי איך אני יודע, כי זה מה שנאמר לי בדיעבד. כולם נעמדו והתנועעו כמו דקלים ברוח את זה חשבתי לעצמי אני מכיר כבר ראיתי את זה ואני אעשה כמותם.שלב זה עבר דווקא בשקט היה לי זמן להסתכל על ארון בקודש ומסביב,בית הכנסת היה נראה ישן ולא מטופח ספסלי העץ הארוכים היו מכוסים ריפוד אדום הבימה הייתה ישנה.הריח בבית הכנסת היה דווקא נעים.התקרה מתקלפת,חשבתי לעצמי הם זקוקים פה לצביעה דחוף אולי נגיד לאחי שיבוא, בין יתר המקצועות שלו הוא גם צבעי.בעודי בוהה בתקרה התחילו המתפללים לדפוק על חזם מספר דפיקות חיקיתי אותם בעודי מסתכל מסביב.שאר התפילה עברה בישיבה והסתיימה בעמידה בתפילה עלינו לשבח כפי שהוסבר לי.
בסיום התפילה עוד שרו שיר אחד שניים ואני כבר על קוצים מאחר לעבודה.
בסיום כולם לחצו ידיים ונשקו לידם לאחר מכן, כך גם אני עשיתי כאות של כבוד. יצאתי מבית הכנסת כשביציאה אני משאיר אחראי את הכיפה וספר התפילה, בהליכה מהירה פניתי לעבודה אחרי הכול אני לא נוהג לאחר.נכנסתי למסעדה אמיר מביט עלי כועס,איאד אתה מאחר צעק עלי,מלמלתי שאני מצטער ופניתי למטבח.אמיר הוסיף ואמר בפעם הבאה שאתה נתקע במחסום תודיע לי בפלאפון.בראש נירכן נכנסתי למטבח להתחיל בבישולים.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%D7%90%D7%91%D7%95%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%D7%90%D7%91%D7%95%D7.html Tue, 06 Apr 2010 16:43:11 +0300 את מה שנקראת היום האימפריה המאוחדת הקים המלך ראול ארווין וורין, זה היה בשנת 1164.
ראול ארווין וורין הקיסר הראשון, כונה גם הנשר השחור, הוא היה יותר מאדם וגם ניתן לו תואר מאת האלים, שליח האלים והוא גם נקרא מחזיק מגן האופל, לאחר שקלטור אל האופל העניק לו את המגן הזה.
מאז שנת 1164 שהיא שנת הקמת האימפריה המאוחדת, לא היו מלחמות יותר וכך האלים הורידו גשם בזמן וגם כל האמפריה התעשרה כללית וכו'.
כעבור 500 שנה בשנת 1660 לערך מלך באימפריה הזאת רולאנד וורין, למלך רולאנד היה בן שמו ראול ארווין וורין כמיטב המסורת בנו היה בן 16.
המלך רולאנד היה חולה הוא קרה לבנו ולאישתו כשהרגיש שהוא מוסר את נשמתו לאלים.
"הנשר השחור, סבך הוריש למשפחה אוצר מופלג, אוצר אשר נאסף לפני קום האימפריה.
האוצר נמצא...נמצא..."-אמר המלך רולאנד לבנו ולאישתו ולפתע נפטר.
לאחר שנקבר המלך ובתום ימי האבל החלו המלכה לינה והנסיך ראול ארווין וורין לנסות למצוא את אוצר של "הנשר השחור".
למלך רולאנד היה יועץ זקן שמו היה טארן, המלכה והנסיך דיברו איתו, אך טארן לא ידע על כלום, הוא הפנה אותם לראש הקוסמים.
"אכן קיים האוצר שנתן אבי לנשר השחור, שהוא גם שליח האלים"-אישר ראש הקוסמים.
"היכן נמצא האוצר תגיד לנו בבקשה"-אמרה המלכה לינה.
"לא כל אחד ראוי לקבל את האוצר הזה זה התנאי של אבי ד'אר- (ד'אר הוא אבי האלים אל הקוסמים והמכשפים ואל המלחמה והשלום).
תחזרו אלי בעוד שבוע אני אדבר עם אבי ואתן לכ את תשובתו.
ראש הקוסמים דיבר עם אביו- האל ד'אר ולאחר שבוע הוא נתן את תשובת אביו- "עליך ראול ארווין וורין להיות מוכן למישמה קשה, כי רק ע"י המשימה הזאת אבי יחליט האם לעניק לך את האוצר של שליח האלים".
"אני מוכן לכול" אמר הנסיך הצעיר.
כך החל החיפוש אחר האוצר אבוד של "הנשר השחור".
ההוראה הראשונה שקיבל הנסיך ראוול ארווין וורין היתה לנסוע לוורין, בירת חבל ד'אריה, עיר אשר נוסדה ע"י "הנשר השחור".
חבל ד'אריה היה מאמז ומתמיד חבל הקוסמים והמכשפים חבל מיוחד שאין כניסה לאף אחד בלי הזמנה מהקוסמים.
על הנסיך הצעיר היה לחפש את הקוסם לונאר בוורין, משימתו של הקוסם לונאר היה ללמד את הנסיך את אומנות הקוסמים כפי שגם ידע "הנשר השחור".
הנסיך ראול ארווין וורין הגיע לעיר וורין ולאחר שלונאר כבר המתין לו הוןא החל ללמוד עאת אומנות הקוסמים.
לאחר שבהתחלה זה היה קשה כעבור שנה ידע הנסיך הצעיר שכהר היה בן 17 את יסודות אומנות הקוסמים.
המשמה הבאה שהוא קיבל מראש הקוסמים להסתובב ברחבי אמפריה מבלי שיכירו אותו כנסיך שילמד על כל התושבים.
עברה עוד שנה וחצי שבמהלכם התוודע הנסיך ראול ארווין וורין לתשובי האימפריה, הוא גם הכיר חברים חדשים, למד איך לשלוט והכי חשוב הכיר את ריינה מי שעתידה להיות אישתו.
כעת בגיל 18 וחצי חזר הנסיך עם ריינה אל ראש הקוסמים שישב בבירת האימפריה-איסלין, ראש הקוסמים שלח אותו אל סנדארן שהיה מבני הקרינגים גובהו היה 2.50 מ', סנדראן לימד את הנסיך ראול ארווין וורין איך להלחם ולהשתמש בכלי נשק שונים.
בגיל 19 וחצי לאחר שלמד את אומנות הקוסמים ולאחר שהכיר חברים והתאהב בריינה ולמד את אמנות המלחמה.
אז הבין הנסיך ראול ארווין וורין כי האוצר האמיתי הוא כל הלימוד שהוא למד במשך כמעט שלוש שנים, זה האוצר האמיתי זה החברים שהוא הכיר, איך לשלוט וגם אהבה.
הנסיך בא לראש הקוסמים ואמר לו את כל זה שהאוצר הזה שהוא השיג במשך שלוש שנים זה האוצר האמיתי.
לאחר שבוע חזר ראש הקוסמים לנסיך ראול ארווין וורין ואימו המלכה לינה- "אבי ציווה כי כעת אתה תמלוך ותהיה הקיסר של האימפריה וזה יקרה בעוד חודש".
החודש עבר וראול ארווין וורין הנסיך הצעיר נהיה הקיסר של אימפריה אשר יסד הנשר השחור".
לאחר מכן כעבור שנה חזר ראש הקוסמים וביקש מהקיסר לבוא למקדש של ד'אר.
במקדש קיבל הקיסר הצעיר את מגן האופל, מגן אשר היה שייך "לנשר השחור", נגלה לפניו כי בכמה מקומות מוחבא עושר של זהב וכסף ויהלומים.
היקסר הצעיר ראול ארווין וורין מלך בחוכמה והתשמש בעושר העצום בתבונה לכל עמו.
הוא מלך משנת 1700 לערך עד שנת 1810 ושאר ימי חייו רשומים בדפי ההיסטוריה של האימפריה המאוחדת והוא נקרא הקיסר החכם.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%95%D7c%D7%AA.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%95%D7c%D7%AA.html Sun, 21 Mar 2010 09:43:59 +0200 לא תמיד בולט שהגיע האביב,
לפעמיים בתוך מערבולת דמותך נעלמת,
וכקשה מאוד להבחין אם היא כאן ועדיין קיימת,
לפעמים במערבולת של מצוקה ,
אתה מוצא את עצמך כמו מחוסר הכרה,
לפעמיים במערבולת של כאב,
אין לך חבר קרוב כדי לשפוך את הלב,
לפעמיים במערבולת של צרכים,
איך לך למי לספר סודות הכי כמוסים,
תמיד באיזה שהוא שלב ,
אתה מוצא את עצמך יושב וכותב מכתב,
לפעמיים בדרך חייך ,
תמצא את החשק להביט במראה על פנייך,
לפעמיים בשלב של מערבולת,
תנסה להבחין מה בא קודם הביצה או התרנגולת,
מדי פעם אתה חושב,
האם קיים משהו שיקל על הכאב,
לפעמיים ברגע של מערבולת ,
אתה נזכר ברגעי ילדות ,
ואז פתאום קולט ,
שלא כל החיים שלך הם טעות... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7c-%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%95%D7%A9%D7-%D7%95%D7%A8.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7c-%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%95%D7%A9%D7-%D7%95%D7%A8.html Thu, 04 Mar 2010 20:37:45 +0200 כן אה, לא משהו מיוחד. שיזדיין, הוא לא יוציא ממני מילה השרץ הקטן.
"זה בסדר אם אני ארשום כמה נקודות בשיחה שלנו נכון?"
"לך על זה, דוק."
ואם הייתי אומר לא? כאילו שבאמת אכפת לו, גם כן שמוק. 800 שקל לשעה, לפחות לרשום אתה יודע.
מאיפה אמא בכלל מצאה את הסיבה והכסף לשלוח אותי לשמוק הזה, שמוק רציני אני אומר לכם, לא נאנסתי כשהייתי ילד, סתם עוד נער שוליים, מה לי ולפסיכיאטרים אל תשאלו אותי.
יום יבוא ואני עוד אהרוג את האישה הזאת, באמת, הפעם היא הגזימה, איזה אישה שפויה שולחת את הבן שלה לפסיכיאטר? שתזדיין גם כן זאתי.
באמת שיבוא יום ואני אהרוג אותה.

"ואיך הציונים שלך?"
"שפויים"
"וקצת יותר פירוט?"
"אני נכשל באזרחות ומקבל מאיות בספרות, מרוצה?"
"אתה לא צריך לרצות אותי, אני כאן כדאי לעזור לך."
הצחיק אותי הבחור, אין מה להגיד. כאן כדאי לעזור לי.
"טוב תקשיב, עכשיו אמא תכנס לחדר ואני אעלה בפניכם את המסקנות שהסקתי."
אוי אלוהים, רק לראות את האישה הזאת יעשה לי רע. והינה, הינה היא נכנסת לחדר, אל תשאלו מה זה עושה לי לראות אותה.
"תקשיבי, יש לך בן נבון. אבל הוא סובל." אני? מי דיבר על סבל אידיוט. החייים שלי בסדר, רק בעיות שינה, זה הכל. אבל אני אשתוק, אם אני אפתח את הפה הוא לא יסגר.
"לבעיות שינה אני ארשום לו ואליום, לדכאון אני ארשום לו פרוזאק. הבעיות שינה אמורות לעבור כשהפרוזאק יתחיל להשפיע בעוד כמה שבועות. עד אז שיקח את הואליום."
שמוק. את הפרוזאק המזדיין שלך אני עומד לזרוק לאסלה ברגע שאני מגיע הביתה.
אבל אני ילד מנומס יחסית, אז בכל זאת אמרתי תודה ויצאתי משם בלי לעשות לו את השטויות הרגילות שלי.
אמא כמובן הודתה לו מקרב לב, דמעות כמעט יצאו לה מהעיניים מרוב תודות, אפשר לחשוב אני כל-כך נוראי שצריך להודות לבחור שמסמם אותי.

אז חזרנו הביתה, אז החרא אותו חרא. האמא אותה אמא. אני אפילו לא יודע מה לעזאזל גורם לי לשנוא אותה כל-כך.
היא אחוזת דיבוק, אני אומר לכם, אפילו הם אומרים לי.
שטוף כלים, צא עם הכלב, שיעורי בית. לשטוף את הכלים, מטלת בית הגיונית לא?
הם אומרים לי שלא.
כל דבר שיוצא מהפה שלה נשמע כמו רשע טהור, איך 17 שנה חייתי איתה גם אלוהים לא יודע.
להרוג את האישה הזאת להרוג, אפילו הם אמרו לי שזה פתרון סביר לחלוטין.
כשאנחנו חושבים על זה, היא תמות, אני אחיה, מה הבעיה.
הינה, אפילו הם אומרים לי שאין בעיה.
אני שומע אותם כל יום, כל יום הם אומרים לי שזה הפתרון היחידי.
רוב הקולות שאני שומע מהם מסתכמות בהשפלות נגדי, לפחות הפעם הם מדברים בהיגיון.
טוב, מספיק עם המחשבות האלה, לא פלא שהיא שלחה אותי לפסיכיאטר.
את הפרוזאק זרקתי לאסלה, במקום זה הלכתי לחדר עישון, 3 פאל מאל בלי פילטר והראש שלי מסודר, לא צריך ת'פרוזאק שלך דוק. תודה, אבל לא.
אמא עצבנית כשאני הולך לחדר עישון, היא אומרת שאני מעשן יותר מידי. זה נכון כשחושבים על זה, אני מעשן חפיסה ביום מהסיגריות הכי חזקות שאני יכול למצוא.
אבל זין על זה, אני צעיר, אני בן אל מוות.
החדר עישון שלנו הוא לא משהו מיוחד, תפטים של פרחים, חלון גדול, שולחן וכיסא אחד. אף פעם לא באים אורחים, אז לא באמת צריך יותר מכסא אחד.
אז התיישבתי על הכיסא, גם כן כיסא, אמא מצאה אותו ליד הפח זבל, מי עושה כאלה דברים? מי מרים דברים מהפח זבל והופך אותם לרהיטים?
בכל מקרה, התיישבתי על הכיסא, ושוב התחלתי איתם את השיחה על אמא.
הם שוב אמרו לי שלהרוג אותה זה הפתרון היחידי, אני לא יודע, אולי זה באמת הפתרון ההגיוני.
מה כבר יקרה אם אני אהרוג אותה בסופו של דבר? היא מתה, אני חיי. אני לא אסבול יותר, אני חושב שגם היא לא תסבול יותר. היא צריכה להיות יותר משוגעת ממני כדאי לרצות להמשיך ליחיות עם דיבוק בתוכה.
"אז אתה תשלח למשפחה אומנת, אולי הם יהיו שפויים, אולי לא, אבל משפחות אומנות אפשר להחליף, אמא אפשר רק להרוג."
הם הגיוניים כשהם רוצים הקולות האלה, אני אומר לכם...
אז רצח אה? כשחושבים על זה אני לא אשלח למשפחה אומנת, אני אשלח לכלא, לא?
"תתעורר, מי יאמין שהרגת את אמא שלך? תעשה את זה בצורה שקטה, שלא יחשדו. שיראה טבעי."
כבר סיימתי את הסיגריה השניה, כשאין פילטר בסיגריה הן ממשיכות להשרף עד הסוף, אני אוהב את זה. אני אוהב לראות את הסיגריות שסיימתי ממשיכות לדלוק להן.
החיים הן כמו סיגריה כשחושבים על זה, הן יוצאת מהחפיסה, שלמות חסרות פגם, ואז משהו מדליק אותן, משהו מעיר אותן, והן ממשיכות לדלוק. עד שאיזה שמוק כמוני זורק אותן למאפרה, הן ממשיכות לדלוק קצת, ובסוף לא נשאר מהן כלום.
אמא באמת סיגריה במובן הזה, ואני באמת שמוק שעומד לזרוק אותה למאפרה.
אני אולי משוגע, אבל לא משוגע מספיק כדאי לתת לה להמשיך לחיות. אבל איך לעזאזל אני עושה את זה?
כדור בראש זה מה שמגיע לה, אבל לא, זה ברור מידי.
"תפורר לה קצת ואליום במים, שתרדם כמו תינוקת. תשאיר את הגז דלוק, תשאיר סיגריה דולקת במאפרה. ותברח משם."
הם חכמים אלה, כשהם לא עסוקים בלשבור לי את הביצים יש להם כמה רעיונות טובים.
מתי אני אעשה את זה אני לא יודע, אבל זאת נשמעת כמו תוכנית טובה, אני חייב להם טובה, אם רק היה לי משהו גשמי להביא להם.
אבל זין על זה, על כמה עצות טובות לא מגיע להם להם כלום, הייתי חושב על זה לבד גם ככה בסופו של דבר.
"אתה באמת תהיה חתיכת אפס אם תוותר על ההזדמנות להפטר ממנה"
אוי, ושוב אני צריך לשמוע את השטויות שלהם. ושוב אני צריך לשמוע את אמא צועקת שאני מעשן יותר מידי, ושוב הראש מבלבל אותי, ושוב הראיה מטושטשת.
ועכשיו הטשטוש הפך לשחור, והשחור הפך לעלפון.

התעוררתי לצעקות של אמא, לפחות הם הפסיקו לדבר. הם הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.
היום, היום אני אעשה את זה.
היום.
כן, אני אצא עם הכלב. כן, אני אשטוף את הכלים.
כן יא חתיכת כלבה מטורפת אני אעשה כל מה שתבקשי ממני, כי זה היום האחרון, לעזאזל, היום האחרון...
הואליום מפורר, אני אפילו יודע מה אני אלבש כשאני אצא מהבית.
"ואם ישאלו למה לא היית בבית בזמן הפיצוץ?"
אל תדאגו, לא בעייתי להמציא משהו.
"י'חתיכת אפס, תחשוב על הכל מראש."
אז יצאתי לי לקנות סיגריות מזדיינות אם שואלים, אני אפילו אזרוק את כל הסיגריות שיהיו עלי ואקח 20 שקל שלא יהיה אפילו חשד קטן.
על זה הם לא מגיבים הבני זונות הקטנים, כשאני עושה משהו נכון הם פתאום נעלמים ומשאירים אותי לבד.
אני כבר יכול לראות את השמש יורדת, הלילה זה באמת קורה. אני נפתר מכל צרה שיש לי. זה נגמר, אני חופשי.
"לא כלכך מהר טמבל, בסוף אתה תדפוק את זה."
אוי, שיסתמו כבר, אני אסדר את הכל. לא צריך אותם בשביל זה.
והינה הלילה הגיע.
והינה אמא מבקשת ממני כוס מים.
אני לבוש במעיל השחור שלי, האחד שמגיע לי עד הברכיים.
תמיד אהבתי את המעיל הזה, אני נראה בו כמו בחור בריטי, מהזמנים הטובים האלה. כאילו אני יוצא עכשיו לפאב השכונתי לשבת עם החברים שלי לראות משחק כדורגל. מאנצ'סטר נגד צ'לסי. הסרט הזה התנגן לי בראש כמה פעמים, פרט אחר פרט דימיינתי איך אני נכנס לפאב הזה, ריח של בירה בכל מקום, המבטא המצחיק הזה של הבריטים נשמע מימין ומשמאל. אבל אף פעם לא הייתי ולא אהיה באנגליה. חבל.
שמתי בכוס מים כמות שתרדים פיל, אם זה לא יפיל אותה אני לא יודע מה כן.
20 דקות עברו, והיא רדומה מול הטלוויזיה. גאוני, מושלם. אני חופשי.
"אתה עדיין לא חופשי, היא עדיין פה, אתה עדיין פה."
בזה הם צודקים, אבל אני מריח את החופש, אני מרגיש כמו חייל לפני שחרור, הריח של הסוף כבר פה.
אחרי שוידיתי שאמא לא הספיקה למות מהכמות של הואליום שדחפתי לה הלכתי לחדר עישון, עוד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה והמאפרה כבר מוצפת.
"קדימה, זה עכשיו או לעולם לא."
פה הטעות שלכם, זה עכשיו, וזה לעולם.
הזזתי את השולחן הכיסא והמאפרה שיהיו קרובים יותר למטבח, שיהיו יותר קרובים לגז. אני לא רוצה פה אף לא סיבוך קטן.
הדלקתי את הסיגריה האחרונה שאני אדליק בחדר הזה, לקחתי שאיפה והשארתי את הסיגריה דולקת.
הפעלתי את זרם הגז.
ויצאתי עם המעיל, עם המעיל השחור שלי, יצאתי לפאב הבריטי המזדיין.


]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%95%D7%90%D7--%D7%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7%A9%D7-%D7%90%D7%AA-%D7-%D7-%D7%A9%D7%95%D7%91.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%95%D7%90%D7--%D7%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7%A9%D7-%D7%90%D7%AA-%D7-%D7-%D7%A9%D7%95%D7%91.html Thu, 31 Dec 2009 11:43:20 +0200
הבנתי שאני במבוך מזמן. בגן הילדים או בכיתה ב'. בניגוד לאחרים, אנשים לא כל-כך עניינו אותי. הם נראו לי פתטיים.

בחג פסח בגן, כשהגננת סיפרה לנו על קריעת ים סוף, אמרתי לה שהיא סתם מקשקשת, ושבסך הכל מדובר בגאות ושפל. כנראה שהיא ואני לקחנו פניה מחשבתית שונה במבוך, עוד בשלב מוקדם. בכיתה ב' הלכתי לבקש מאמא עזרה בחשבון בפעם האחרונה. גם אנחנו פנינו אחרת.

אחרי תקופה ארוכה של הליכה בדרך המדעית, האנליטית, הבנתי שאולי טעיתי. חזרתי אחורה ופניתי שמאלה. עזבתי את אבא והלכתי לאמא. העולם שלה נראה לי יותר מעניין. התחלתי ללכת במבוך הנויירונים והכימיכלים והנפש. זה סופר-מבוך. מבוך שהקירות שלו זזים. המפה משתנה לפי מצב הרוח. יש בו עשן ומראות. אמונות ופחדים בונים לך בשניה קיר חדש, איפה שלפני רגע היה מעבר. קיר בלתי-עביר נעלם במחי מחשבה אחת.

את/ה בטח חושב/ת על המבוך שלך. אם לא, אז עכשיו בטוח.

המבוכים האלה, יש להם יציאה אחת. היא אף פעם לא מה שחושבים שהיא. הבודהה הבין את זה מזמן. ואז הוא עשה את זה שוב... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%9D.html Sun, 22 Nov 2009 10:22:40 +0200

הוא הלך בחשכת הלילה. החושך והשקט הגמור הפילו עליו פחד ואימה. אך הוא מלמל לעצמו את פסוק הקוראן שלמד מהשיך והעיוור: "למאמינים באלוהים ובעבדו, הנביא מוחמד לא יאונה כל רעה והאל ישמור אותם מכל משמר". לקאסם לא היה אכפת. הוא לא פחד בכלל, הרי הוא עני ואביון, חולה וחלש מי ירצה להתקרב אליו? ולכן הלך ישר, לא סובב את ראשו שמאלה או ימינה וגם לא אחורה. הלך ישר בלי להזיז את ראשו שהיה מוטי כלפי האדמה. אילו היה מפני את מבטו כלפי השמים אז היה יכול לראות הבזק של אור השחר המתקרב, אבל קאסם לא הזיז את עינו מהאדמה. לא הביט על כלום ולא ראה כלום, הלך עם הראש למטה כמו רובוט מתוכנן לפעולת הליכה חד גונית. הליכתו איטית מאוד כי זמנו היה פנוי, לא מיהר לשום מקום הוא רצה להגיע לשפת הנהר ולהתפלל לאל שייתן לו פרנסה וכי יזכה לדוג דג אחד שימהר לשוק וימכור אותו ובמעט הכסף שיקבל יקנה לחם ובצל לו, לאשתו ולבתו . השחר התחיל להופיע. דמיות, עצים, בתים רחוקים נראו באור השחר החדש, הנוף היה מרהיב אך לא אדם כמו קאסם יתפעל מיופי הטבע. הוא עסוק כל כולו במחלותיו ובדאגה לאוכל שישביע את רעבונו ורעבון משפחתו. הוא שמע מרחוק את קול המאזין קורא לתפילת השחר. קאסם היה באמצע הדרך לנהר. נעמד לרגע לחשוב: האם כדאי לו ללכת ישר לנהר כדי לדוג או לחזור וללכת למסגד כדי להתפלל ורק לאחר התפילה ילך לנהר. הרי זמן יש לו בשפע , והפרנסה מהדיג לא בטוחה, אז מה יש לו להפסיד? . הוא חזר כל הדרך אל המסגד והתפלל את תפילת השחר וביקש מאלוהיו שייתן לו פרנסה. לאחר התפילה הלך לנהר, זרק את הרשת למים וחיכה כמו בכל יום. היו ימים שהצליח לדוג כמה דגים ואז היה לו ולמשפחתו מה לאכול והיו ימים בהם לא הצליח לדוג כלום וחזר לביתו הבנוי מבוץ ותבן, ממהר את המחצלת הבלויה ונשכב ללא אומר דברים ואז אשתו ידעה שהיום לא יהיה מה לאכול אם לא תדאג היא להביא אוכל כלשהו אז לא יהיה להם מה לאכול כל היום ואולי גם מחר. היתה יוצאת ומתדפקת על דלתות השכנים, עובדת אצלם בכל מיני עבודות: ניקיון, כביסה, בישול ועוד. בגמר העבודה היו נותנים לה מעט אוכל וחוזרת הביתה כדי להאכיל את קאסם ואת הבת הרעבים. כשחזרה קראה לבת ולקאסם לבוא לאכול. קאסם לא זז מהמחצלת ולא רצה בכלל לאכול אוכל שלא הוא דאג להביא למשפחתו. היה עצוב ומדוכא וניסה לא להראות את חולשתו בשעה שדמעות ירדו מעיניו.

נחזור לקאסם: כאמור הוא זרק את הרשת לנהר והמתין תוך כדי מלמול פסוקים מהקוראן. פתאום הרגיש כוח עצום מושך אותו למטה לנהר. זה היה דג גדול במיוחד שניסה להשתחרר מהרשת. כוחו של הדג היה עצום מכוחו של קאסם שינסה בכל כוחותיו להרים את הרשת ללא הצלחה. קאסם מעולם לא נתקל בדג גדול כזה. נלחם בדג אך לא יכול היה להרים את הרשת שמשכה אותו למטה לנהר. החל לזעוק לעזרה. מספר בחורים צעירים שמעו את קריאותיו ומהרו לעזור לו במשיכת הרשת למעלה. אז נגלה להם דג גדול ושמן. כזה דג לא מוצאים כל יום. הבחורים ניסו לפתות את קאסם שימכור להם את הדג והציעו עבורו הרבה כסף. כסף שהיה מספיק לפרנסתו ופרנסת משפחתו לחדשים רבים, אבל קאסם סירב למכור ואמר:
"דג כזה חייב להיות של העומדה (ראש הכפר)
רק העומדה יזכה בדג הזה ואף אחד אחר לא.
כיוון שהדג היה עצום בגודלו וקאסם האיש החולה לא יכול היה לשאת אותו, הוא ביקש מאחד הנערים לעזור לו ולקחת את הדג לבית העומדה. הם הגיעו לבית הגדול והרחב המוקף בחומת אבן גבוהה. ליד השער ישב שומר הסף שהכיר את קאסם ואפשר לו להיכנס. הבית היה מוקף בגינות פורחות. הזמינו אותו לשבת והגישו לו את כוס המים הקרים, את הקפה הריחני לא לפני שהגישו לא ארחוה משביעה. לאחר שגמר לאכול ולשתות את הקפה הריחני ישב להמתין לעומדה. את הדג שם בפינת חדר הקבלה. לאחר כמה דקות, הגיע השיך העיוור שהיה לו הרגל: שלאחר תפילת הבוקר היה הולך לבית העומדה כדי להתכבד בקפה ערבי ריחני ולהרצות בפני הנמצאים אודות הדת ופסוקי הקוראן. לרוע מזלו של השיך, הדג היה מונח צמוד מאוד במקום מושבו וכגשש את דרכו ידיו נתקלו בדג. השיך נבהל וחשב שהוא מגשש נחש, ניסה לזוז אז רגליו נתקלו בדג והוא נפל כשהוא מצטט פסוקי קוראן, וצועק כשכולו מובהל:
אין אלוהים מלבד אלוהים!!! "י
מוחמד שליח האל!!
עזור לי". הרגו את הנחש!! הצילו!! הצילו!!
לאחר שנודע לו כי בסך הכל הוא נתקל בדג, רווח לו, וכולם פצחו בצחוק. השיך אמר ברצינות רבה כשהוא מגשש בידיו את הדג: לא ראיתי מעודי דג כזה גדול וכזה שמן, כל הכבוד לקאסם שדג אותו, בטח תכינו מבשרו של הדג הרבה מטעמים, לא רק סוג אחד ואני רוצה שתביאו לי הביתה מכל המטעמים שתכינו". העומדה נתן לקאסם סכום כסף גדול בתמורה לדג ואמר לי: "יפה עשית!! כל פעם שתדוג דג גדול תביא אותו אלי ואני אפצה אותך.

כאן אני שוב פונה לקורא :
אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה בסיפור של קאסם.
אני יכול לשלוח אתו לשוק כדי לקנות מאכלים למשפחתו
אני יכול לשלוח אותו חזרה למסגד לתפילת צהרים
אני יכול להשאירו בבית העומדה כדי להמתין למטעמים של הדג וליהנות.
אני יכול לכתוב כי קאסם נפל ומת
אני הוא מי שיצר את הסיפור של קאסם
ורק אני יכול לקבוע את סופו.
אבל לא בחרתי באף אפשרות מהאפשריות האלה.
בחרתי להניח לעת עתה לקאסם, נחזור אליו מאוחר יותר.
אני אקח אתכם לטיול קטן:
תלכו אחריי.
תלכו ישר,
תפנו שמאלה,
ועוד פעם שמאלה,
ואחר כך 3 פניות ימינה.
אנו כעת מחוץ לכפר.
מסביב, בקתות עלובות של פלאחים.

הגענו אל דרך משובשת מלאה בוץ, בסופה יש בקתה עלובה בנויה מבוץ מהול בתבן, הבית היה מוקף בגדרות הבוץ, במקום גג הניחו כפות תמרים וסוגי ענפים. במקום דלת היתה חתיכת עץ שהוצבה בפחת ושמשה כדלת. הבקתה היתה ריקה, מלבד כמה מחצלות בלויות לא היה כלום. שם היה ביתו של קאסם, אשתו אמינה ובתו סכינה. הם חיו בעוני משווע ובחוסר כל. בלילות הלכו לישון רעבים והתפללו שלמחרת קאסם יבא מעט אוכל להשביע את רעבונן. כל לילה, הוא קם בקושי, כל גופו כאב לו, רגליו כשלו, ראשו סחרחר ובטנו מקרקרת מחמת הרעב. , העמיס את רשת הדייגים על גבו והלך לנהר כדי לדוג. אמינה וסכינה ממשיכות לישון כי לא היה להם מה לקום בשבילו. באחת הלילות, לאחר שקאסם יצא בדרכו למסגד ולנהר, הרגישה אמינה שסכינה אינה נמצאת על המחצלת שלה, היא קמה וחיפשה אותה בכל הבקתה וגם בחוץ, לא ראתה דבר, קראה בשמה ולא היתה תשובה. אמינה החלה לדאוג: מה קרה לסכינה? אולי יצאה לשירותים בחוץ ונפלה לבוץ? אולי שברה רגל או יד? אמינה ישבה על המחצלת והמתינה לסכינה. היא הרגישה שסכינה נכנסת לבקתה בזהירות כדי שלא תעיר את אמינה. כשהגיעה למחצלת, נשכבה עליה והעמידה פני ישנה. אז היתה השיחה בין השתיים:
אמינה : איפה הייתי?
סכינה : מה זאת אומרת? ישנתי על המחצלת.
אמינה : את היית בחוץ, לא היית על המחצלת.
סכינה : אולי יצאתי לעשות צרכים בחוץ.
אמינה : שקרנית!! את היית בחוץ כל הלילה.
סכינה : לא נכון. הייתי כאן.
כאן אמינה התנפלה על סכינה במכות נמרצות באמצעות ענף עץ עבה במיוחד. סכינה קיבלה את המכות והשתדלה לא לצעוק או לבכות דבר שהרגיז עוד יותר את אמינה. הדם החל ניגר מגופה המוכה של סכינה. אמינה צועקת: "תגידי לי איפה היית? עם מי הלכת? מה עשית? וסכינה שותקת. ענף העץ בו הכתה את סכינה נשבר לחתיכות אז אמינה תפשה בשערות של המסכנה ומשכה ותלשה אותם, השערות מילאו את ידה של אמינה והדם החל ניגר מראשה של המסכנה שהיתה מעולפת. בסוף אמרה לאימה: עזבי אותי ואגלה לך איפה הייתי". אמינה הפסיקה להכות את המסכנה ושאשלה: "תגידי לי מיד עם מי היית? מה הוא עשה לך?" סכינה הגיבה בשקט: " הייתי אצל הדוד מחמוד, בעלה של הדודה". אמינה התנפלה שנית וצעקה: "וכי למה לפגוש בו בלילה? הרי כל היום הוא כאן? מה עשיית עמו? מופקרת!! " אז סכינה התחילה למרוד וצעקה לאימה: "אני אלך עם כל מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אראה את מחמוד כל לילה וכל עת שאני ארצה. ואמינה ממשיכה להכות בכל הכוח ואז סכינה איימה: "אם לא תפסיקי להכות אותי אני אצעק ואבקש עזרה מהשכנים". אמינה הפסיקה את המכות והתחננה: "לא !! לא לשכנים? אוי לבושה!!! אוי לכלימה? אנא סתמי את הפה ואל תקראי לשכנים".
ואני שוב פונה לקוראים:
איך אתם רוצים שאמשיך?
שסכינה מתה?
שהשכנים התקבצו והבושה היתה רבה?
מה לעשות עם אמינה?
מה עם קאסם?

כאן אגלה לכם כי השיך העיוור הוא אחיו הבכור של קאסם. לקאסם היתה גם אחות. בצעירותה היתה בחורה יפה ומלאת אברים שכל הבחורים והגברים בכפר סובבו את ראשם כשראו אותה הולכת בדרך. כולם חמדו אותה ורצו את קרבתה. היא נהנתה מכך וניצלה את היופי שלה כדי להשיג דברים יפים ומתנות רבות שקיבלה מהגברים. האח, השיך העיוור לא ראה ולא שמע. קאסם היה עסוק בחוליו ובחולשתו ובמציאת הפרנסה למשפחתו כך שהאחות עשתה את כל מה שהיא רצתה. עם השנים היא התבגרה ויחד עם ההתבגרות נעלם היופי וגופה החל צובר שומנים. היא חיכתה לגבר שיבקש את ידה. ואז היא נתקלה במחמוד. גבר עשיר אך מאוד קמצן. בצעירותו היה איש רע ועשה את כל החטאים שאפשר. עם הימים הוא חזר בתשובה ואפילו עלה ברגל למכה הקדושה וחזר עם תואר של חאג' אך לא יכול היה להזניח את מנהגיו. הוא הטריד את כל הנשים, נתן את ידיו בגניבה, במשחקי קלפים, בעישון סמים ועוד....מחמוד זה נישא לאחותו של קאסם. אך המשיך להטריד נשים אחרות. הוא נתן את עינו בסכינה, הבת של אמינה ושל קאסם. קרב אליה, הגיש לה מתנות רבות: תכשיטים, פרטי ליבוש, כלי איפור ועוד..... קאסם עסוק בענייניו ולא הרגיש...אמינה ראתה את המתנות של המחמוד לסכינה...חשדה שמשהו קורה...אך העלימה עין...הדודה של סכינה ואשתו של מחמוד ידעה בדיוק אך שתקה כיוון שפחדה לבעלה. וכך מחמוד ניצל את המצב ונטפל לסכינה, כל לילה עד שאמינה גילתה.

כאן נחזור לקאסם שעזבנו אותו לאחר שמכר את הדג לעומה:
ובכן, עם הכסף ביד, הלך קאסם, שמח וטוב לב אל השוק. קנה מכל הטוב שהיה בשוק: ירקות טריות, פירות עסיסיים, בשר בקר, אורז, סוכר, קפה ועוד...ועוד..פתאום שכח מהמחלות ומהחולשה, היה לו כוח ללכת מהר כל הדרך הביתה עם כל המצרכים שקנה. השכנים הביטו אליו, חלקם בשמחה של שהצליח להביא אוכל הביתה וחלקם הביעו קינאה רבה על שקאסם מצליח להביא הביתה מה שהשם אינם יכולים להביא.
קאסם הגיע הביתה. מרחוק שמע את צעקותיה של סכינה ואת הבכי של אמינה. מהומה רבה בבית וסביבו. עשרות רבות של שכנים: גברים, נשים וילדים התקבצו וצעקו:

"אוי קאסם המסכן"
קאסם נכנס לבקתה...ראה את המחזה הנורה......סכינה שכבה על המחצלת ושלולית דם הרטיבה את כל המחצלת והדם נספג באדמה.....
ראה את אמינה יושבת בקצה המחצלת בוכה ומורטת את שערותיה....כל השכנים עזבו את הבקתה ואת הסביבה... כל המצרכים שקנה מהשוק התפזרו על האדמה.....הוא הלך ישר למחצלת שלו ושכב לישון.....כעבור מספר שעות המשטרה הגיעה...לקחה את הגופה של סכינה....אסרה את אמינה....ויצאו כולם מותירים את קאסם שוכב לבדו על המחצלת בבקתה..

אני פונה שקוראים בפעם האחרונה:
האם זה הסיום שרציתם בו?
מה יעשה קאסם הלאה?
האם יקום כהרגלו וילך לנהר?
האם ירצה לראות איפה קברו את סכינה?
האם ירצה לבקר את אמינה בכלא?
האם ירצה לנקום ממחמוד?
כשתגיעו לסיום מתאים תפנו את תשומת ליבי.


טהה חוסין (סופר עיוור שהיה לשר החינוך של מצרים)
]]>