צלקות

אבא.
אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני רוצה שתדע שאני לא בוכה עכשיו.
אני רוצה לומר לך תודה.
תודה ששברת אותי לרסיסים, שניתצת את האדם שיכולתי להיות.
תודה שהרסת את האמון שלי בבני אדם, שהכאבת לי, שצילקת אותי לכל החיים,שצעקת עלי, ששברת לי את הזרת עם הצבת הנוראית ההיא "לאט בדיוק כמו שמגיע לך".
תודה לך על שהפכת לי את המושג "אבא" למשהו אכזר, כואב, משפיל.
תודה.
בזכותך אני יודעת
בדיוק מה לא להיות.
ואחרי 40 שנה, כשאתה שם עמוק בקבר אני יכולה לומר לך בלב שלם שזה כבר בסדר, זה באמת בסדר.
אני גם יכולה לומר לך שלעולם לא אסלח.