http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7-%D7-%D7-%D7c%D7%A71-%D7%D7-%D7%A7%D7%9F-%D7%95%D7%D7-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7-%D7-%D7-%D7c%D7%A71-%D7%D7-%D7%A7%D7%9F-%D7%95%D7%D7-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D.html Tue, 31 Aug 2010 12:09:28 +0300 לא זוכר איך הגעתי לכאן... דבר האחרון שאני זוכר זה איך שהאור סנוור לי את העיניים ומישהו הזריק לי איזה חומר ואז התעוררתי בחדר הזה. האנשים אומרים שהאי הבודד הזה הוא כלא הכי אכזר שקיים. אך הלוואי והייתי זוכר למה אני פה. השומרים כל הזמן מכים אותך באכזריות ללא שום רחמנות. הם הופכים את הנשק שלהם ומרביצים לך, עד שאתה מתחיל לבכות. חחח יש כאלה מוכשרים פה שמתחילים לבכות ישר שמתחילים להרביץ להם...חחח אותם הם מרביצים עד שהם מפסיקים לבכות.
פשוט בלתי נסבל פה... רוב היום אנחנו עובדים, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש פה טונות של אבנים. אנחנו מעמיסים אותם על העגלות ומעבירים לחלק השני של האי. אם לדוגמא אנחנו מעבירים אותם מחלק הצפוני של האי לחלק הדרומי, אז כאשר מסיימים את זה עושים את הפעולה ההפוכה מדרומי לצפוני. אומרים שיש דורות של אסירים כאן ממש משפחות, לפעמים אני תועה אם הם בכלל יודעים שהם בכלא, הרי מעולם הם לא ראו חיים אחרים. מה אני מדבר אני בעצמי לזוכר מה זה לא להיות פה, כאילו מחקו לי את הזיכרון. אני חייב לברוח מכאן!
יש כאן אנשים שונים. אבל מה – יש כאן סוג מיוחד של אסירים – הם קוראים לעצמם "החברים", מטומטמים, במקומות כאלו לא יכולים להיות חברים. הם היחידים פה שיש להם סיגריות, מזל שהם לא קמצנים – כל מה שצריך זה פשוט לבקש מהם. אתמול המנהיג שלהם ניגש עלי... מין יצור זקן כזה, הייתי שולח אותו קיבינימאט, אבל תמיד יש מחשבה על אותו רגע שאתה תזדקק לסיגריות. "אני אלמד אותך חכמה, חכמה מאד מיוחדת היא תשנה לך את החיים" – הוא אמר. אך דבר יחיד שישנה לי את החיים הוא תוכנית בריחה מכאן...למען האמת אני לא בוטח בכל מיני חברות, שהם מבדילים את עצמם מהכלל, כמו אלו - אלעק "החברים", הם מתלבשים אחרת, כל הזמן מחייכים ובכלל מאד משונים. לכן אמרתי לו שאחרי העבודה אני מאד עייף, אני רוצה לנוח ולהיות קצת עם עצמי. איזה שקר, אני כל היום נמצא עם עצמי, עם מי יש כאן להיות.
למחרת בזמן העבודה הוא שוב ניגש אלי, והתחיל לעבוד איתי ביחד, החברה האלה לא חייבים לעבוד, יש איזה יחס מאד מיוחד כלפיהם כאן – אולי פשוט משעמם לו, או שהוא רוצה קצת לעשות כושר.
" אני רואה שאתה כבר מוכן לחכמה" – אמר הזקן.
אני לא סובל את האנשים האלה שחושבים שיש להם זכות להחליט כל מיני דברים עליך. אולי אני קצת יזרום איתו, השעמום הפנימי מציק לי למען האמת, קצת משחק אין דבר...
"אולי קודם תספר מה היא החכמה שלך, מאיפה רכשת אותה" – השבתי.
"אנחנו לחוצים בזמן, לא נשאר הרבה, אולי פעם אחרת, אתה תתחיל ללמוד ועל מה שמסביב לה אני אספר לך בהזדמנות אחרת. אני רק יחזור על מה שאמרתי לך – היא תשנה לך את החיים, בה כל ההצלה שלך, אבל אתה צריך לזכור שהיא נסתרת..."
הוא התחיל " דע שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט מימלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור א''ס פשוט ההוא ולא היה לו לא ראש ולא בחינת סוף, אלה הכל היה אור א' פשוט שוה בהשואה א', והוא נקרא א''ס".
"משהו נפלא החכמה שלך, חבל שהיא לא שימושית כאן. " – גיחכתי.
"לא, לא, היא מאד שימושית, במיוחד במקום הזה" – הוא חייך, זרק את העגלה והלך.
זקנצ'יק משוגע, יש לי לשרוף עוד יום שלם עם האבנים האלה שילכו לעזעזאל. רצה פה איזה שמועה בכלא, שהזקן הזה, כלומר אחד הסבות שלו – היה פה בזמן שבנו את הכלא באי הזה. ברור שהוא משוגע חחח, אם הייתי יודע שסבה שלי יודע איך בנוי הכלא ואפילו היה מאחד של בעלים על האי ולא השאיר לי איזה סירה אם תוכנית בריחה בסתר או לפחות מפה של האזור – של הים, או הכי גרוע תוכנית בניה גם אני הייתי משתגע...פתאום ולרגע נפל לי האסימון, איזה קלות בראש כזאת – ומה אם חכמה הזאת היא בעצם חכמה איך לברוח מפה. לא זה טיפשי מידי, הרי אם הוא היה יכול לברוח הוא היה בורח וגם מסביר לי אותה במילים יותר פשוטות ולא כמו שהוא אמר " חכמה נסתרת". ומה אם השומרים ישמעו אותו, הרי הם כל הזמן משגיחים עלינו. אבל חייבת להיות סיבה ליחס מיוחד כלפיו מהנהלה, אולי בשביל שהוא לא אספר לאף אחד, בטח פשוט אין לא לאן לברוח, זקן בודד, וכאן יש לו לפחות את "החברים", אבל למה פשוט לא להרוג אותו וזהו?
]]> http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%95%D7c%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7c%D7-%D7%91%D7%9E%D7%D7%A8%D7%D7%95%D7%AA.html http://www.tale.co.il/%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%D7%95%D7c%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7c%D7-%D7%91%D7%9E%D7%D7%A8%D7%D7%95%D7%AA.html Tue, 03 Aug 2010 17:08:42 +0300 בחדר של נעמה היו הרבה בובות ואת רובן קנו לה מחנות הצעצועים הקרובה. אחד הדברים שנעמה אהבה לעשות היה להסתכל בחלון הראווה של חנות הבובות ולבחור לעצמה בובה. ומכיוון שלהוריה של נעמה היה הרבה כסף הם קנו לה כמעט כל דבר שביקשה.
יום אחד ראתה נעמה בובה ממש גדולה בחלון הראווה למעשה היא הייתה בגודל שלה! אז נעמה נכנסה לחנות ושאלה את המוכרת כמה עולה הבובה. המוכרת ענתה ואמרה שהבובה עולה 3000 שקל וגם הסבירה שזאת בובה מיוחדת שיש לה בטריות והיא יודעת לדבר ויש לה עיניים שנפקחות כשהיא עומדת ונעצמות כשהיא שוכבת ושאם קונים אותה אי אפשר להחזיר. אבל נעמה לא ממש הקשיבה להסבר (והיא גם חשבה שמי ירצה להחזיר בובה כזאת) אלא רצה לביתה לבקש מאמה שלה כסף לקנות את הבובה.
אבל אמא של נעמה (שראתה תוכנית שמדברת על איך הופכים ילדים מפונקים למועילים) החליטה שמעכשיו היא לא קונה יותר בובות אלה רק לאירועים מיוחדים כמו יום הולדת או התנהגות טובה.
אז נעמה ניסתה בהתחלה לבקש בנימוס ולהסביר שזאת לא סתם בובה ואם יקנו לה אותה עכשיו היא לא תבקש עוד בובות (והיא באמת לא ביקשה אבל מסיבה אחרת...) וכשזה לא הצליח היא רקעה ברגליים בכעס, צעקה, בכתה, קיללה את אמה בכל מני קללות שלא יפה לכתוב, נשכבה על הרצפה, בעטה בכיסאות, משכה לאמא שלה את החצאית וכו'... אבל שום דבר לא עזר...
אז נעמה חיכתה חסרת סבלנות ליום הולדתה ה- 5 (כי על התנהגות טובה ממש לא הגיע לה פרס) ולאחר יום ההולדת חיכתה לה קופסה גדולה שהגיעה במשלוח מיוחד לטקס פתיחת המתנות (אצלה זה באמת היה טקס כי היא קיבלה כל כך הרבה מתנות...). נעמה פתחה את הקופסה ומצאה בתוכה את הבובה שהיא כל כך רצתה (עם מלתחת בגדים מיוחדת ושמנים לשיער...) נעמה קראה לבובה דולי ולקחה אותה ליד המיטה כדי לישון איתה.
ובלילה כשהכול היה שקט נשמע פתאום קול: "דולי קמה מהמיטה, דולי לוקחת את הסכין ודולי רוצה להרוג אותך!" נעמה התעוררה בבהלה ומצאה את הבובה רוכנת מעליה עם סכין ביד.
נעמה רצה מייד לחדר של ההורים (והפריעה להם באמצע רגע שהיה יכול להיות רומנטי...) וסיפרה מה קרה. אבל אמא של נעמה אמרה שזה שטויות והיא בטח חלמה הכול. ואבא אמר לה שהיא ביקשה את הבובה הזאת ושזאת לא אשמתם שהיא עושה לה סיוטים וחוץ מזה אי אפשר להחזיר אותה ושתחזור מיד למיטה.
אז נעמה לקחה את הבובה אחרי שהיא הוציאה מידה את הסכין והחביאה אותו במגירה (כי היא הבינה שאמא שלה לא תעזור לה כנראה), שמה אותה במחסן וחזרה לישון. ואז שוב נשמע קול: "דולי יוצאת מהמחסן, דולי עולה במדרגות דולי לוקחת את הסכין מהמגירה, דולי מטפסת על המיטה ודולי רוצה להרוג אותך!"
נעמה התעוררה בפחד ולקחה את הבובה דולי, הוציאה מידה את הסכין וקשרה אותה בחבל (חבל - קפיצה) והכניסה אותה למחסן וגם נעלה אותו ושמה את הסכין מתחת לכרית שלה. ושוב היא חזרה למיטה ונרדמה (לא שאני מבינה איך היא יכלה להירדם אחרי מה שקרה לה.. אבל זה הסיפור ואני לא אתווכח איתו). ושוב נשמע קול: "דולי משתחררת מהחבל, דולי פורצת את דלת המחסן, דולי עולה במדרגות, דולי מטפסת על המיטה, דולי לוקחת את המפתח שמתחת לכרית ודולי רוצה להרוג אותך!" נעמה התעוררה בפעם השלישית רועדת מפחד. הפעם גם ההורים של נעמה שמעו את הבובה (לפחות אמא שלה כי אבא שלה עוד נחר...). ומכיוון שהגיע כבר הבוקר הם החליטו לנסוע משם למקום אחר, לא לפני שהם ניסו להתקשר לחנות ולבקש להחזיר את הבובה (וכמובן לא הצליחו). והם גם קשרו את הבובה במחסן והאבא לקח איתו את הסכין והם יצאו לדרך. הם נסעו ונסעו (וגם קשרו חגורות בטיחות). ולפתע הם שמעו "דולי מצאה עוד סכין דולי, יצאה מהבית ודולי הולכת להרוג אתכם!!!" והם ראו את הבובה רודפת אחריהם!!! אז אבא של נעמה נסע במהירות הכי גבוהה שהיה אפשר לנסוע (וכמעט גרם לתאונה מזל שהם שמו חגורות...) אבל אין מה לעשות ברמזור האדום הם היו חייבים לעצור... וכשהם חיכו למכת המוות (לא שאני מבינה למה הם לא נלחמו נגד הבובה הרי היא רק בובה...). הם שמעו: "דולי פותחת את דלת המכונית ודולי הולכת לללההרוגג נגמרו לדולי הבטריות..."
(בסוף התברר שלבובה היו כמה גרסאות והיא הייתה על הגרסה הערבית...)
]]>