אהבה זו אומנות-פרק 3

כשרז הלך להתקלח השעה הייתה כבר שבע וחצי אז עליתי לחדר שלי, לקחתי את הפלאפון שלי ונשכבתי על המיטה. בדקתי הודעות בפייסבוק וציוצים בטוויטר, שום דבר שיעניין אותי כרגע הודעות בטלפון? שתיים, אחת מרז מלפני איזה שעתיים כדי לומר לי שהוא עלה על האוטובוס והשנייה נשלחה לפני כמה דקות מסיוון:
'עושה משהו מחר?'
'בבוקר הולכת להרצליה אחרי זה כלום' שלחתי לה וחיכיתי לתשובה
'אני ודניאל הולכים מחר לחוף אם את רוצה להצטרף אחרי זה'
'עוד אנשים באים שאני צריכה לדעת?'
'אולי עמית, אולי אביטל לא יודעת אני אשלח לך רשימה מלאה מחר'
'טוב אני אבקש מרז להסיע אותי אחרי (-:'
'יאיי! נתראה מחר'
חיפשתי את עמית ושלחתי לו הודעה
'מחר אני סיוון ודניאל הולכים לים אתה בא?'
חיכיתי כמה דקות כדי שהוא יענה לי אבל לא קיבלתי שום הודעה, כנראה שהוא עסוק. שמעתי דפיקות בדלת של החדר שלי
"שיר אפשר להיכנס?" רז הציץ פנימה בפרצוף של ילד קטן, גיחחתי ואמרתי לו
"כן, מה אתה רוצה?" רז פתח את הדלת והתיישב על הכיסא של שולחן הכתיבה שלי
"אני מזמין כמה חברים מהצבא מחר אז אני רוצה לדעת אם את נשארת או לא" הוא הסתובב בכיסא
"אני לא יודעת רז, אבל בכל זאת אתה יודע מה לקנות לי אם אני תקועה בחדר כל הלילה" רז עצר את הכיסא מלהסתובב והרים גבה
"את משדלת אותי לקנות שתייה חריפה לקטינים?"
"אני לא משדלת אותך לשום דבר, חוץ מזה עוד חודשיים אני יכולה לקנות לעצמי אז זה לא כזה נורא" נתתי לעצמי ליפול אחורנית ולהישכב על המיטה מסתכלת על התקרה הלבנה
"רק שתדעי אני רוצה שתכירי אותם, הראתי להם תמונות שלך אבל התמונות בפלאפון שלי ממש ישנות"
"מה אני דוגמנית? למה אני צריכה להכיר את חברים שלך"
"כי לחלקם יש אחים בגיל שלך" הסתכלתי לעברו במבט מבולבל
"אתה לא ראית שיש לי, משהו לא מובן עם עמית?"
"זהו, שזה לא מובן אז זה באמת משנה אם תכירי כמה בעלי פוטנציאל?" התיישבתי על הקצה של המיטה
"טוב עכשיו אתה פשוט נשמע כמו אמא, שמזכיר לי התקשרת אליהם?"
"לא, רציתי להשאיר את זה בסוד" הרמתי גבה
"שכחת אה?" הוא השפיל את מבטו בכניעה
"כן, שכחתי זה מה שקורה כשאתה מתבגר" הבאתי לו את הפלאפון שלי
"הנה, תתקשר אליהם שידעו שחזרת הביתה בשלום" הוא לקח את הטלפון מידי וחייג
"זה מצלצל, את שמחה?" חייכתי והנהנתי בראשי, הוא שם את השיחה על רמקול ומנגינת ההמתנה של הפלאפון של אבא התנגן. המנגינה נקטעה באמצע כשאמא ענתה לטלפון
"הלו? שירוש, הכל בסדר?"
"הלו אמא? זה רז" רז כל כך פחדן כזה מגיע לתקשורת עם אמא שלנו דרך הטלפון
"רז? חזרת הביתה?!? אוו חמודי שכחתי לא היינו הולכים אם היינו יודעים"
"לא אמא זה בסדר, שיר ממש טובה אליי ואני יודע להסתדר לבד" חייכתי אל רז והוא חייך חזרה, ראיתי את הדמעות בעיניו שהוא מנסה לעצור
"טוב אז נראה אותך עוד שבועיים מאמי, תהנה בסדר?"
"כמובן אמא, תמסרי לאבא ד"ש ונשיקות" רז ניגב דמעה מהלחי שלו
"כמובן, נשיקות" אמא ניתקה את הטלפון ורז שם אותו על השולחן. חיבקתי אותו ונישקתי אותו על המצח כמו שאמא הייתה נוהגת לעשות כשהיינו קטנים יותר, הוא חיבק אותי חזרה ובכה חרישית
"אני כל כך מתגעגע אליכם, זה כל כך קשה להיות כל כך רחוק"
"זה קשה גם לנו רזי, אבל נתגבר על זה בסוף" ליטפתי את ראשו וחיבקתי אותו חזק.
"טוב, כבר שמונה אז אני אלך לישון כי אני מת מעייפות וגם את כי מחר יוצאים מפה בעשר"
"בסדר, אני אלך לישון אחרי שאני אתקלח, אם השארת לי מים חמים"
הוא גיחח ויצא מהחדר. שמתי את הטלפון בטעינה והוצאתי פיג'מה נקייה מהארון, נכנסתי למקלחת והמחשבות של היום הציפו אותי מחדש
'האם עמית באמת רוצה להיות איתי?'
'מה אם זה איזה טריק של הילדים המקובלים בשכבה?'
'למה רז כל כך עצוב?'
'מה יקרה מעכשיו?'
טוב יותר מידי מחשבות ליום אחד, יצאתי מהמקלחת והתלבשתי. הטלפון של הבית צלצל
"שיר תעני לזה אני מנסה לישון" גילגלתי עיניים וירדתי במדרגות לטלפון שבמטבח
"הלו?"
"שיר? זה עמית" הבטן שלי התהפכה, והרגשתי פרפרים בכל מקום
"כן, מה קורה עמית?" ניסיתי לא לגמגם בהצלחה
"אהמ ראיתי את ההודעה ששלחת לי, אני בכיף אבוא איתך ועם כל השאר לים. ואולי אחרי זה אולי תרצי ללכת איתי ל-אהמ לאכול משהו בערב בתשע כזה?" אני חושבת שהוא גם חשב על מה שקרה קודם
"אהמ, אני אבדוק אם רז לא רוצה לעשות משהו שנייה" כיסיתי את שפורפרת הטלפון עם ידי ונשפתי לרווחה, הוא כן רוצה להיות איתי
"אהמ יש משהו שאני עושה קצת לפני אז אם תבוא בתשע ורבע זה יהיה מצוין"
"טוב, אני אראה אותך מחר אז. ביי"
"ביי" הנחתי את הטלפון חזרה במקום ורצתי לחדרי, נכנסתי למיטה וכיביתי את האור. כבר לא יכולה לחכות למחר