אומנויות טבריה – פרק 6

פרק 6:
מעיין שתקה כל שאר אחר הצהריים. מה שהמפלצת לא אמרה לה הצליח.
בפעם הראשונה כבר הרבה זמן ישבתי במחסן למטה ולא הצלחתי לנגן כמו שצריך בגלל שאחותי שותקת.
ניסיתי לחשוב מה כבר נעה אמרה למעיין.
'תוכלי לנסות בשנה הבאה או שתעזרי לי' זה מה שנעה אמרה למעיין נכון? היא איימה על נעה שתגרום לסילוקה מבית הספר? ועל איזו עזרה היא מדברת?
' תגרמי לו להסכים. הרי הוא אחיך, הוא יעשה הכל בשבילך' נעה הוסיפה אחר כך. אני אח של מעיין. זה קשור אליי בדרך כלשהי.
אז נעה צריכה עזרה, אני קשור לזה, והיא מאיימת על אחותי בסילוקה מבית הספר?
הצחקת אותי נעה, אין מצב ש…
מישהו דפק בדלת ואני השתקתי את המחשבות שלי כשמעיין נכנסה.
"אני צריכה לבקש ממך טובה" היא אמרה
"את מבקשת ממני טובה?" שאלתי בקול מופתע, לרגע היא התעצבנה וראיתי זיק של חיוך בעיניה לפני שההבעה הקודרת הגיעה שוב והיא מחתה את החיוך.
"אתה מתכוון לעזור לי או לא?" היא שאלה כועסת
"מה אני צריך לעשות?" שאלתי
"אני.. כלומר, אתה…" היא התחילה למלמל
"דניאל!, מעיין!, עלו לכאן, ארוחת הערב מוכנה", נשמתי בהקלה ועקפתי את מעיין ועליתי אל המטבח. אמא שלי עמדה ליד הכיריים וגמרה לבשל משהו.
"מה אוכלים?" שאלתי
"אולי תפסיק להיות חזיר?" שאלה מעיין וכל זכר למה שקרה קודם נעלם. היא נראה כמו תמיד, מעצבנת וקרצייה. בכלל לא כמו הנערה המובסת שראיתי לפני שתי שניות.
"מעיין, באמת" אמא גערה בך, "אחיך לא חזיר. עכשיו תתיישבו בשקט"
אמא שלי הגישה לכל אחד מאיתנו ביצה וסלט ועל השולחן היו לחם וכמה סוגים של גבינות. זאת הייתה הדרך שלה לומר: 'אני מצטערת שלי ולאבא אין זמן אליכם. זה למה אני מבשלת לכם ומנסה שנראה כמו משפחה רגילה לחלוטין'.
ברגע שאמא הסתובבה למטבח פניתי אל מעיין. "איזו טובה את צריכה?"
"אני לא צריכה שום טובה ממך, דניאל תומאס כהן!" היא אמרה בחיוך ציני ומעצבן
"את חייבת לקרוא לי ככה?" שאלתי ובהיתי בביצה שלי. לא הייתי רעב פתאום. "מה נעה רצתה ממך מעיין?"
"היא סתם באה לנחם אותי" היא אמרה ולקחה ביס מהביצה שלה, "מסתבר שלא התקבלתי אחרי הכל"
"מה זאת אומרת?" שאלתי "בדרך הביתה הראית לי את המכתב שאומר ש…"
"ההנהלה התבלבלה" היא אמרה והפסיקה לאכול, "מה הבעיה שלך דניאל?"
"מה כבר…"
"תפסיק לחקור אותי טוב?" היא אמרה וזרקה את המזלג שלה על השולחן, "אני לא צריכה ממך טובה ולא רוצה שתחקור אותי כאילו אני פושעת. אתה רוצה שאני אגיד את זה במפורש? טעינו. לא התקבלתי. אני לא מושלמת כמוך! עזוב אותי כבר!" היא צעקה ורצה במדרגות לעבר החדר שלה.
אמא עמדה מאחוריי וניגבה את ידיה, כאילו היא שואלת את עצמה למה לא אכלנו כלום.
"אני כבר לא רעב" אמרתי וקמתי מהשולחן.
"היי דניאל" אמא ניסתה לחייך אליי, "תגיד למעיין ש.. שאבא מגיע לסוף השבוע, בסדר?"
נהדר.