אין כניסה פרק 2

הרגשתי כמו בטקס פולחן גרוע, אבל היה משהו שהטריד אותי הרבה יותר: בשום מקום לא כתוב *כמה זמן* צריך להשאיר את החרב באש, קייט התלוננה שהיא מרגישה צמרמורות קור וחום מעצבנות, זה חלק מהתהליך, אבל ככל שקייט רעדה יותר התחלתי לחשוש שהגזמתי, אולי צריך להפסיק כבר, אבל מצד שני אם זה לא היה מספיק? אז הכל יהרס!
קייט התחילה לאבד את שיווי משקלה, מה שגרם לי להחליט להפסיק, אני לא יכולה לוותר על החיים של החברה הכי טובה שלי בשביל כוחות שאולי לעולם לא אקבל.
כיביתי את האש עם חול והסתכלתי על קייט בדאגה – היא התנשפה כאילו הרגע סיימה מסלול הליכה מפרך, הלכתי להביא לה מים לשתות, כשחזרתי, קייט אחזה בחרב ואז נעצה אותה בריצפה – כל המרצפות שמתחת נשברו וכך גם הבטון שתחתיהם.
"קייט!", זאת הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי, קייט חייכה ולאחר מכן עזבה את החרב ונתנה אגרוף אדיר בקיר הסמוך שגרם לחור גדול ומאיים על הקיר, ולא, הקיר שלי לא עשוי מגבס, הוא עשוי מ*בטון*…
ידעתי שאני חייבת לעצור אותה, אבל לא ידעתי איך… הדבר הראשון שעלה לי בראש היה 'לקחת את החרב' – מה שהתברר כטעות – רצתי ותפסתי בחרב כשלפתע הרגשתי תחושה מוזרה של כוויה והתחשמלות יחד, ידעתי בדיוק מה זה אומר – הכח של קייט עבר לחרב וכעת היא והחרב הם דבר אחד – גוף אחד. קייט צחקה בקול שמעולם לא שמעתי ממנה – צחוק קר ומתכתי –
"אני חושבת שיש לי כמה דברים לסדר" אמרה בחיוך שטני ויצאה, עם החרב כמובן.
רצתי למדפים שלי ופתחתי את הקלסר שעליו נכתב בגדול – "גיבוי", פתחתי אותו ודיפדפתי במהירות לדף שרציתי, לפי המחקרים שלי היו לי כרגע 2 אפשרויות, שכל אחת מהן יותר דימיונית מהשניה, סגרתי את הקלסר והדלקתי את הרדיו, אם קייט עושה משהו- אני בטוח אדע על כך.
הכנסתי למזוודה כחצי מתכולת ארון הבגדים שלי- זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה – לאירלנד.
ידעתי שבשבוע שאהיה שם קייט יכולה לזרוע הרס במדינות שלמות אך לא הייתה לי ברירה, זאת הדרך הוודאית ביותר, ויחד עם זאת גם הדימיונית ביותר, לא הייתה לי ברירה, התפללתי לנס.