ללכת בעקבות הלב פרק 1

אני הולכת בעיר רגלי יחפות על השלג הקר אבל הקור לא מפריע לי כלום לא מפריע לי מאז שאבי נעלם…
אבי נעלם כשהייתי בת 6 הוא היה אדם פשוט אני זוכרת את עיניו התכולות ששידרו אלי חמימות בלתי פוסקת אני נאחזת בכל זיכרון קטן ממנו מאז שגיליתי שנעלם. אבי היה עובד על אחת הספינות בנמל העיר וכשהוא ושאר הצוות הפליגו הם לא חזרו וכך גם אבי…
הנשים בעיר ניסו להסביר לי שהוא הוא מת אבל אני סירבתי להאמין איך ילדה בת שש מסוגלת להאמין שאביה המשפחה היחידה שלה מת?! אני רק הייתי עונה לאותן נשים בנחישות של ילדה "הוא לא מת הוא נעלם והוא יחזור!" ואז הייתי רצה לים יושבת על החוף מתפללת שאבי יחזור אבל כמובן שהוא לא חזר ואני הפסקתי להאמין באנשים הפסקתי להרגיש ואנשים מסביבי נעלמו הבדידות שטפה אותי אבל זה היה מרצוני ידעתי שאם אני אתן לאנשים להיכנס לי ללב הם יכולים גם לעזוב ולהשאיר בי חור גדול כמו החור של אבי.
אני מגיע לחוף ומביטה בהשתקפות שלי במים פני שזופות עייני חומות דבש ריקות מכל רגש ושיערי החום הבהיר גולש על כתפי.
נאנחתי והתיישבתי כשהמים הקרירים נוגעים באצבעות רגלי "בבקשה תחזור אני צריכה שתחזור אני צריכה אותך כאן איתי" לחשתי ללילה אבל עמוק בלב זה הייתה בקשה הנשלחת לאבי
"רו?" הסתובבתי זה היה זאב. קפצתי ושלפתי את פגיוני "מה אתה? איך זה שאתה מדבר?" שאלתי מנסה להסתיר את הפחד שבקולי "יותר נכון מי אני ואם את רוצה לדעת את התשובה לשאתה הביטי בעייני" אמר הזאב ועשיתי את מה שאמר הבטתי בעיניו ואז לבי הפסיק לפעום דמעות התחילו לזלוג מעייני עיניו היו תכולות כעיניו של אבי "אבא?" אמרתי מבעד לדמעות "כן ילדתי אני שומע כל לילה את בקשתך והחלטתי לבוא אני חיי רואן…" את שמי המלא אמר בלחישה ואני רק בכיתי יותר "א-אז למה אני רואה אותך כזא-אב?" שאלתי אותו מגמגמת מבכי "כי הזאב הזה הוא חלק ממני ורו אל תרחיקי כל אדם שמנסה לעזור לך והאדם הזה עומד לבוא בקרוב להתראות רואן" דמות הזאב של אבי התחילה להתפוגג "לא אבא חכה! איך אני אמצא אותך?" אבל הוא נעלם ואת המשפט האחרון אמרתי לעצמי…
חודשים חלפו והאדם שאבי דיבר עליו לא בא אבל זה לא היה אכפת לי. טוב גם בלי אדם בחיי טוב את השקר הזה אני מספרת לעצמי הרבה מדי אבל זה עוזר טוב שקר נוסף.
היום הגעתי להחלטה שאני עוזבת את העיר ויוצאת לחפש את אבי אבל לא דרך הים הבטחתי לעצמי כשאבי נעלם שאני לא שטה יותר בים רק אם אבי יבוא אלי ויגיד לי שזה אומר אף פעם.
אני יוצאת ליער אין עלי כלום חוץ מהבגדים שלי והפגיון שלי חשבתי לקחת את הקשת שלי אבל אף פעם לא באמת פגעתי במטרה נכונה אז זה סתם עוד משהו לסחוב.
היער נראה ירוק מתמיד ואני אומרת את זה כדי לעודד את עצמי. הוא ירוק אבל החוף השאיר אחריו סימנים לא קטנים אבל זה לא הפריע לי כמו תמיד.
ואחרי שעות של הליכה התיישבתי כשרגלי כאובות והפעם הרגשתי את הכאב, הכאב זה הרגש היחיד שאני מרגישה מאז אבי.
נאנחתי הפה שלי היה יבש אבל אני עייפה מכדי לחפש אגם.
"סליחה?" הסתובבתי באחת זה היה נער בגילי בסביבות ה15 16 אני מניחה שערו שחור ועיניו הירוקות משדרות חמימות. "את בטח רואן אני מכיר את אביך הוא ביקש ממני לעזור לך"
הלב שלי צנח.