אמסטרדם פרק 21

כשסיימתי שטפתי את הפה שלי וחזרתי לשיעור הבא. שיעור אנגלית. ניסיתי להתנהג כאילו שום דבר לא קרה, אבל אליד מיד גילתה שאני לא בסדר.
'אם את דואגת בנוגע לאד ולחטיפה של אזמרלדה, אז כדאי שתרגעי, אנחנו נמצא אותה ויהיה בסדר.' היא כתבה לי אחרי כמה דקות שבהם הביטה בי בדאגה. הנדתי בראשי לכיוונה וכתבתי לה בחזרה: 'זה לא בגלל זה…'
"אז למה את נראית כאילו את חולה בשפעת?" היא שאלה בחלש, המורה בן השישים צרח עלינו לסתום וחזר ללמד משוואות עם שלושה נעלמים.
'אז המנהלת קראה לי לשיחה, היא אמרה לי שאם אני מפספסת עוד יום לימודים אחד אני לא עולה לכיתה ט'. כלומר אסור לי להיות חולה, או שאני אבודה. ואז בסוף השיחה היא אמרה לי שאח שלי מאוד רצה לדבר איתי, ושהוא היה מאוד נסער.' כתבתי לה. היא התבוננה בפתק במשך כמה שניות ואז תלשה מהמחברת דף חדש והחלה לכתוב משהו.
בסופו של דבר היא העבירה לי את הדף. הוא היה מלא כמעט עד סופו בכתב ידה המסודר.
'אם את דואגת שאבא שלך ייכעס עליך, אז את חייבת להפסיק. את לא מבינה כמה את חשובה לו, וגם אם הוא כועס עליך הוא בטוח ייסלח לך. הוא הרי כבר סלח לך בפעם הקודמת. לדעתי, את חייבת ללכת ולדבר איתם. ולא לדחות את זה עד לאחרי שנמצא את אזמרלדה, כי את לא יודעת כמה זמן זה עלול לקחת. את צריכה לעשות את זה כמה שיותר בקרוב, אפילו מחר. כי היום אנחנו מתחילים לחקור ברצינות את העניין הזה, אבל אם אח שלך מחפש אותך, וכבר אמרת שהוא חיפש אותך עוד קודם, הוא בטוח רוצה להגיד לך משהו חשוב.
אל תתחילי עם התירוצים שלך, כי אני יודעת שיש לך הרבה. אני פשוט רוצה למנוע ממך שיחה ארוכה שבסופה את תסכימי איתי. פשוט תעשי את זה, ואת תראי שאת תרגישי הרבה יותר טוב.
לא משנה מה הוא רוצה להגיד לך ועד כמה זה נורא, זה יוריד לך אבן מהלב.'
היה כתוב שם עוד אבל הפסקתי לקרוא, פשוט הפכתי את הדף וכתבתי לה: 'אולי הוא רוצה להגיד לי שאמא שלי מתה? שאבא שלי מת? שמשהו נורא קרה לאחים הקטנים שלי שאני ממילא מלאה באשמה על זה שהותרתי אותם שם? אני לא רוצה לדעת את הדברים האלו.'
אליד הביטה בי באכזבה. היא קימטה את הדף וקמה לזרוק אותו, כשהיא חזרה למקומה היא אמרה לי בשקט, "תעשי מה שאת רוצה, אבל עמוק בתוכך את יודעת שאני צודקת ואת טועה."
ידעתי את זה. ידעתי שאני צריכה להקשיב לה וללכת לדבר עם המשפחה שלי. לעזאזל, הם המשפחה שלי, אחרי כל מה שקרה לנו אנחנו צריכים להישאר ביחד. והנה אני, ניקול, הולכת לגור עם החבר שלי ונוטשת אותם אחרי משפט אחד קטן שמרגיז אותי טיפה.
נו באמת, איזו מין בת אני? איזו מן אחות אני? אני יודעת. אני אחות נוראית. אני נטשתי את רוני ודון מאחור, כשהם נתונים לחסדי הרגלי השתייה של האבא המטורף שלנו ומייק שמתחיל להיות מטורף בערך כמוהו ולחקות אותו בכל מילה.
אני צריכה להתאבד ולחסוך לעולם את הבעיות שלי, ואת הבעיות שלהם. כי בעצם, אני הגורם לבעיות שלהם.
"אז שיעורי הבית שלכם הם עמוד 147-156 בספר, ואני רוצה את זה מוגש מחר. אתם תקבלו על זה ציון. ואני לא צוחק, מי שלא יגיש יקבל הורדה בציון. את מקשיבה לי שם בכלל, גברת סבן?" המורה צעק עלי, הפסקתי לבהות באוויר והבטתי בו.
"כמובן. אין לי כרגע אפשרות לא להקשיב לך בכלל. אני מבטיחה להגיש את שיעורי הבית האלו." אמרתי.
"טוב מאוד. באמת אין לך אפשרות לא להקשיב לי. אתם משוחררים." הוא אמר והפעמון צלצל. אספתי את החפצים שלי ויצאתי מהכיתה. אליד יצאה בעקבותיי ועצרה אותי.
"את יודעת, את צדקת שם. אין לך אפשרות לא להקשיב בשיעורים, כשאת בבית ספר את צריכה להניח הכל בצד והשתדל ללמוד הכי טוב שאפשר, כי את כבר על הקצה של להישאר כיתה, חסרה לך עוד הורדה אחת קטנה בציון ואת תמותי." אמרה לי אליד.
"אני יודעת, אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגלת להקשיב לו, את מבינה? אני רוצה, אבל אני מתחילה לבהות וכל דבר קטן מסיח את דעתי. אני באמת מנסה. את תעזרי לי עם שיעורי הבית, נכון?" שאלתי אותה. היא הנהנה.
"ברור. עכשיו בואי נלך לאכול משהו עם אליסה ואניטה, ואז נבדוק מה קורה עם טוני?" שאלה אליד.
"הממ… נשמע לי טוב. אולי אני באמת אלך לבקר את המשפחה שלי, יודעת? זה לא רעיון כזה רע. אבל אני מעדיפה לעשות את זה מאוחר יותר, כשהשנה תיגמר. ממילא יש לי הרבה דברים שפוגעים בלימודים שלי. אני לא צריכה עוד." אמרתי.
"בזה את כנראה צודקת. נשאר לנו עוד ממש קצת זמן… כמה זה, שבועיים? זה כלום." היא אמרה בהפתעה. הנהנתי.
"זה באמת ממש קצת. עכשיו תעזבי את זה, בואי נמצא את אניטה ואליסה." אמרתי וחיפשתי אותן בזרם התלמידים שיצא מהכיתה אחרינו, בסוף ראינו אותן. גררנו אותן לפינה מיד, לאזור שזרם התלמידים היה חלש בו מאוד, וחיכינו עד שכולם יתנדפו מהמסדרון.
"על מה דיברתם שם בשיעור? ראיתי שהתכתבתם בפתקים." שאלה אניטה ברגע שכולם נעלמו.
"סתם, על החקירה לגבי אזמרלדה…"מלמלתי את השקר. אליד הנהנה ותמכה בי, למרבה הפתעתי. כנראה שגם היא הבינה שלא כדאי שכולם ידעו לגבי המשפחה שלי.
"ומה אמרה לך המנהלת?" שאלה אניטה כשהתחלנו ללכת לכיוון הקפיטריה. נאנחתי.
"שפספסתי המון ימי לימודים השנה ואם אני אפספס עוד אחד אני לא אוכל לעלות לכיתה ט'. את מבינה שזה לא הדבר הכי משמח בעולם, אז את יכולה אולי להפסיק לשאול שאלות מעצבנות?" שאלתי. היא באמת עצבנה אותי. נראה שהיא הבינה את זה והשתתקה.
"סליחה." היא מלמלה. את שאר הדרך לקפיטריה עשינו בדממה. כשהגענו התיישבנו ליד שולחן שהיה קרוב לקיר והוצאנו את המאכלים שהבאנו, כלומר הן הביאו, מהבית.
"מה יש לנו בשיעור הבא?" אליסה ניסתה לשמור על שיחה קלילה ונעימה, ולא לחזור ולגעת במקומות הרגישים, ואני הייתי אסירת תודה על כך. לקחתי חתיכה מהסנדוויץ' שאליד נתנה לי ברוב אדיבותה ועניתי: "ספרות."
"אוי נו…" מלמלה אליסה בכעס. ידעתי שהיא שונאת ספרות, וגם אני לא בערתי בתשוקה למקצוע הזה. שנאתי את דרך הלימוד שלו, אבל בכללי אהבתי מאוד לקרוא ספרים ומדי פעם אפילו כתבתי מעט.
"זה באמת מקצוע נוראי. לא נורא, זו רק שעה. אחר כך יש כימיה. אבל זה כבר שעתיים." אמרתי.
"כימיה זה די כיף. גם פיזיקה, מדעים וכל המקצועות האלו. אני שונאת את הנושאים שנותנים לנו ללמוד, אבל בכללי אני אוהבת את המקצועות האלו." אמרה אליסה, אליד הנהנה כאילו היא מסכימה מאוד עם מה שאמרה.
"אז… היום מתחילים לעבוד על התיק שלנו?" שאלה אניטה בצחוק. הנהנתי.
"רק אחרי שנסיים את שיעורי הבית שלנו. נראה שיהיה לנו די הרבה. זה קצת מעציב אותי… אזמרלדה הייתה אמורה להתחיל ללכת לבית הספר בערך בזמן הזה, והיא נחטפה. מי יודע מה עושים המטורף הזה עושה לה שם." אמרתי.
"כן. זה באמת חבל מאוד. אבל אל תדאגי, אנחנו נחזיר אותה. ואם אנחנו ניכשל, אז המשטרה בטוח תצליח." אמרה אליד.
"זה לא יהיה כל כך קשה, את יודעת. אד כבר אמר שהוא יודע שהתוקף היה אבא של אזמרלדה. עכשיו רק צריך לברר איפה הוא מסתתר." אמרתי. אליד הנידה בראשה.
"הוא היה יכול לטעות בזיהוי, הוא הרי לא ראה את אבא שלה אף פעם לפי מה שהבנתי." היא אמרה.
"אולי היא אמרה שזה אבא שלה… אולי היא צרחה 'אבא! לא!' או משהו בסגנון, זה די מבהיר שזה אבא שלה. ואד אמר שהמשטרה חשבה שעצרו את כולם בכנסייה אבל לא עצרו את אבא שלה." אמרתי.
"הוא הלך לברר את זה?" אליסה המשיכה לפקפק בי, גיליתי שלא.
"לא…" השבתי במבוכה קלה. הייתי כל כך בטוחה שזה אבא של אזמרלדה. שהכל כל כך פשוט וברור, אנחנו הרי כבר יודעים מי זה, רק צריך למצוא אותו והכל יתברר.
"אז בתור דבר ראשון אנחנו חייבים לתחקר את אד לגבי התקיפה, אחר כך ללכת לתחנת המשטרה ולשאול על האנשים שהם עצרו בכנסייה, ואחרי זה נוכל באמת להתחיל לחקור. ללכת לזירת הפשע כמה פעמים… חקירה אמיתית!" אליסה אמרה.
"אני מרגישה מפגרת." אמרתי בעצב והבטתי בשאריות הכריך שהחזקתי בידי.
"כי את באמת כזו. אבל את מפגרת שאפשר לתקן אותה, והמטרה שלנו היא לתקן אותך. אל תדאגי, אנחנו פה בשבילך." אמרה אליסה.
"כן. אנחנו תמיד פה בשבילך. איך הם אמרו את זה? אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד?" שאלה אליד.
"כן." אישרתי את הציטוט שלה.
"אז כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם!" צעקנו כולנו ביחד.