במה מאולתרת – פרק שני?

משעמם לי, אז קחו את הפרק השני של במה מאולתרת כי מסיבה לא מוסברת סיימתי לכתוב אותו לפני כמה ימים~

פרק 2 – "יום טוב"

"מיכאל, הכובע." קורה של המורה לאנגלית היה חזק וברור בכיתה הדוממת. המפלצת הזאת לא מבינה שקר לאנשים מסוימים? לא לכולם יש שכבת שומן מגנה כמוה. חשב בזעף והוריד את כובע הצמר מראשו בתנועה כבדה. הוא שנא את ההרגשה של הראש החשוף, בעיקר כי השיער שלו נטה להזדקר לכל עבר מטעמי חשמל סטטי.
הוא נזכר לרגע בשיערו של גיא, הרמה הפרועה הזאת שלו שלא נראה כאילו אכפת לו מאיך שהיא נראית מלבד הצבע. הוא פשוט נתן לשיער שלו לעשות מה שהוא רוצה.
אירה קטעה את מחשבותיו בפעם השניה, "תודה לך." ומכאן הוא כבר לא הקשיב למילה ממה שאמרה או לכל ההתרחשות המוזרה בכיתה. הוא הניח שנרדם, כי מישהו ניער את כתפו ומרחוק הוא שמע את הצלצול מהדהד ברמקולים.
"הא? מה?" הוא הזדקף במהירות ומחה את שובל הרוק שנזל מפיו. ממתי הוא נרדם בשיעור?
"השיעור נגמר," מישהו ענה לו בקול יבש והוא שמע כיסא נגרר לצידו והנפת תיק. "לא מתאים לך להירדם בשיעור, ישנת טוב?"
מיכאל חשב על זה קצת והגיע למסקנה ש… כנראה שלא.
הוא לא ממש זכר מה עשה אחרי שנכנס לביתו בלילה לפני. הוא ניחש שבטח אכל משהו, התקלח והלך לישון. הוא היה סחוט מעייפות וסף עצביו כמעט והתפקע מהשיחה ההיא עם גיא, לכן כשיצא מהמעלית הוא רק מלמל תודה וברח ישר לדירתו כדי להתחמק מהשניים האלה.
באמת, אחותו של גיא נראתה נחמדה מאוד, אבל היא נראתה גם כאילו היא עומדת לרצוח אותו. המבט הזה שדפקה למיכאל כשקלטה שהחניה שלהם ריקה היה כל כך הזוי שהוא היה בטוח שאם לא יענה היא תפרק את המעליות כדי שיאלץ לעלות ברגל עשרים ושתיים קומות, אז המילים פשוט נפלטו מפיו בחוסר מחשבה. "אה לא… לא ממש." הוא מצא את עצמו עונה בהיסח הדעת והרים את התיק על גבו. מסתבר שלא הוציא אפילו קלמר בשיעור. זה לא התאים לו.
"אתה בא? ההפסקה נגמרת עוד חמש דקות ויש לנו ספרות אחר כך." אה, זו היתה נועה. מיכאל סוף סוף התפקח מספיק כדי לזהות את הקול. היא היתה איתו בכל המקצועות והאדם היחיד שמדבר איתו בבית הספר חוץ מהמורים ומתלמידים שצריכים להעתיק שיעורי בית כי הם עצלנים מדי לעשות בעצמם.
"בא. אני בא. רק רגע." הוא מתח את אצבעותיו וצווארו שנתפס מהתנוחה הלא נוחה בעליל שנרדם בה והתחיל להתקדם לכיוון הדלת, שבאורך פלא היתה שני צעדים ממנו והוא כמעט נתקע בקיר כי לא שם לב.
"בית ספר עתיד להתפרק רק כי אתה ישנת שעתיים בלילה." נועה צחקה מאחוריו ועקפה אותו ביציאה מהכיתה. הוא הביט בגבה המתרחק בלב דוהר לרגע כי שוב קלט כמה יפה היא היתה ושוב תהה לעצמו איך הצליחה לדרדר את עצמה חברתית עד כדי כך שדיברה איתו. השיער האדמוני שלה היה אסוף בזנב סוס גבוה והיא תלתה את תיקה על כתף אחת כך שראו את הדפס החתול על גב מעילה. מיכאל שאל אותה פעם למה היא עם תיק על כתף אחת תמיד. היא ענתה לו שאם אומרים שזה אחד הגורמים לעקמת, ויש לה כבר עקמת, אז אם תתלה את התיק על הצד הנגדי אולי זה יעשה יחס ישר ויעלים אותה באורח פלא.
"אז בואי נוודא שאני אשן יותר להבא…" השיב לה ושפשף את עיניו הכואבות.
הם הלכו בשתיקה בבניין, כל אחד עסוק בענייניו. נועה התעסקה בפלאפון שלה בתזיזיות מרהיבה ומיכאל הסיק מכך שהיא בטח מגיבה על איזה פוסט באחת מאלף הרשתות החברתיות שהיא פעילה בהן. הילדה היתה בכל מקום. רק דיברת על משהו שהיה קשור אליה ופתאום צצה לך תגובה ממנה משום מקום. מיכאל עצמו התעסק יותר בלבהות. הוא בהה בקירות, במדרגות המתישות שנאלץ לטפס בהן כל יום ויום כי איכשהו קרה המצב שהכיתה שלו מוקמה בקומה האחרונה של הבניין המתפורר הזה. טוב, אולי לא מתפורר, שיפצו אותו כהוגן בקיץ והוא היה די… מדהים, אם לומר את האמת.
מיכאל עמד לפתוח את הדלת של כיתתם כשנועה החליטה להפיל פצצה. "אז, מיכה, איך היתה הפגישה שלך עם אדמוני אתמול?" שאלה בקלילות הרגילה שלה. כל כך בקלילות שהוא היה צריך כמה שניות כדי להפנים את השאלה. כשזה קרה הוא יכל ממש להרגיש איך הצבע אוזל מפניו וראשו התחיל להסתחרר.
"איזו פגישה?" ניסה להיתמם, אך אפילו לעצמו הוא לא הצליח לשקר. איך היא ידעה? "ולמה קראת לי מיכה?" שאל בזעף אחרי שהתאושש מההלם הראשוני והצליח לפתוח סוף סוף את הדלת. הוא ניסה להתעלם מהעובדה שהיא נשמעה ממש עוקצנית כשקראה לו ככה. מיכאל נשם עמוק והתאמץ להרגיע את הלמות ליבו שדפק כנגד חזהו. למה הוא כל כך נבהל מהשאלה הזאת? זה לא שהם עשו משהו לא בסדר, לפחות לא הוא. הם בסך הכל דיברו. הוא אמר לעצמו שהוא פשוט הופתע שידעה על זה. כן, זו היתה סיבה הגיונית.
"הוא נכנס לאירה באמצע השיעור ואמר שזה נפל לך. הוא עשה מזה עניין די גדול, אז אני מאמינה שברגע זה כל השכבה מודעת לעובדה שאתה והוא נפגשתם אתמול בדרך-לא-דרך." היא התיישבה בנחת על מקומה ושלפה מתיקה עצם שחור. מיכאל זיהה אותו מיד ופיו נפער.
איך המחשבון שלו הגיע לידיים של הדביל הזה? הוא לקח אותו ממנה בידיים רועדות והניח אותו על הצד שלו בשולחן. "תודה." למה היא הביאה לו את זה רק עכשיו? היא הייתה צריכה להעיר אותו ברגע שגיא נכנס לכיתה, כדי שמיכאל יוכל לקחת את זה ממנו בעצמו ולחסוך את כל זה. ורגע… מה היא אמרה?! כל השכבה שלו יודעת על זה עכשיו. יותר נורא, כל השכבה שלו יודעת עליו עכשיו. לא טוב. לא טוב בכלל. גיא היה בערך האדם הכי מוכר בבית הספר כולו, אנשים לא יכולים לקשור אותם יחד פתאום.
"אני לא יודעת איך הצלחת להפיל מחשבון מתיק סגור, אבל מזלך שהוא היה שם. היית נרצח היום אם לא."
היום? "יש לנו היום מתמטיקה?" שאל בבלבול. הוא לא אירגן מתמטיקה להיום. זה למה הוא לא שם לב שנעלם המחשבון.
"אה, כן? מה עובר עליך, ילד? מחסור בשעות שינה זו לא סיבה לשכוח את המוות שלך."
המוות שלו… כן. זה היה תיאור לא רע בכלל למקצוע הזה. אולי לו פחות, כי הוא ידע את החומר 'בצורה מושלמת', אבל… כן. 'מוות' היה תיאור הולם למדי. "אני מניח שזה פשוט לא היום שלי," מלמל וגרר את כיסאו והתיישב עליו בחבטה. הוא היה חסר כוחות לחלוטין. תשוש. רעב. עצבני. הוא הרגיש כאילו הנפש שלו מתה מבפנים ולא היה לו מושג למה.

"הא! הנה היפהפיה הנרדמת שלנו להיום!" גיא צהל כשקלט את מיכאל רכון על שולחנו שבסוף הכיתה ונראה כאילו הוא ישן. הוא התקדם אליו בדילוגים ונופף לשלום לנועה שישבה לצידו. "הוא… ישן?" שאל אותה בזהירות.
היא הנהנה ונאנחה, מניחה את ראשה על ידיה ומביטה בעיניים מזוגגות על הלוח. "אני לא יודעת מה עובר עליו."
גיא הבין שהיא לא מתכוונת להעיר את מיכאל, אז הוא עשה את זה בעצמו. "היי, אתה ער?" הוא סטר לו בעדינות על הלחי לבדיקה ראשונית וכשלא ענה הבין שלא. הוא לא ער. ישן לגמרי. "לא הלכת לישון אתמול?" שאל בתהיה ובקול קצת חזק יותר. הילד עדיין לא קם. "היי, מיכה, אני אדם טוב, נכון? הבאתי לך את המחשבון שגנבתי ממך אתמול כדי להחזיר לך אותו היום."
הוא מיד נמשך אל מול פניו של מיכאל, שבדרך פלאית כלשהי תפס בצווארונו במהירות שיא. "אתה מה?!" שאל בצעקה שקטה. גיא ראה על פניו שהוא ממש מתאמץ לא להתפרץ עליו.
"צוחק איתך, תירגע." הוא חייך אליו בלחץ וטפח על ידו בבקשה שישחרר. מיכאל עזב אותו וחזר לשבת בכיסאו כמו אדם מת. אולי הוא הגזים קצת. "בכל מקרה, מה קרה לך שאתה כזה עייף?"
"לא עניינך."
אה. הא. טוב… זה באמת לא היה עניינו, אבל זה עניין אותו. "אוקי," אמר בכניעה והתכוון ללכת למקומו, כי בדיוק התחיל הצלצול והמורה לספרות שונאת אותו מספיק כדי להעיף אותו מהשיעור אם רק ינשום מולה, אולם אז עלה בראשו רעיון שבדיעבד אולי לא היה מדהים אבל באותו רגע נראה כמו פלא פלאי. הוא הסתובב על צירו וחייך אל נועה בחביבות. "היי… נועה. מה דעתך שנתחלף במקומות? רק להיום אני מבטיח," ביקש בתחינה.
היא קמה עוד לפני שסיים לדבר. "ברור. אני אשמח אם הדבר הזה ימצא חברים חדשים שהם לא אני," אמרה בקלילות משונה ועברה לשבת במקומו של גיא. זה היה קל במידה מוזרה, חשב לעצמו והתיישב במקומה של נועה בחיוך מאוזן לאוזן. הוא התעלם לגמרי מהמבט הקוטל שמיכאל דפק לו כשהמוח שלו סיים לעבד את חילוף הדברים המהיר בינו לבין נועה.
"מה לעזאזל? אתם מקימים קנוניה נגדי?" שאל בהלם ועיניים פעורות.
לגיא לא היה מושג על מה הוא מדבר, לכן הוא לא ענה לא. נראה שזה מאוד הפריע למיכאל שהשאלה שלו נשארה תלויה באוויר, כי הוא פשוט חזר לתנוחה הראשונית שלו ותוך שתי דקות גיא קלט שנרדם. שוב. הוא באמת לא הבין מה עובר עליו. אין מצב שהוא באמת לא ישן בלילה, נכון? לא הגיוני.

הצלצול שסימל את סוף יום הלימודים היה מבורך, ומיכאל אפילו לא שמע אותו. הוא קיבל את המידע מגיא, שניער אותו ואף סטר לו כמה פעמים עד שהתעורר לגמרי כדי ליידע אותו בבשורה המשמחת.
מיכאל עמד לעזוב את הכיתה ולברוח לביתו, אבל העלוקה שהכיר רק יום לפני החליט שלא – הם הולכים לפארק.
הו לא, מיכאל ממש לא עמד ללכת לפארק. לא היום, לא איתו ולא בכלל. הוא קלט שישן במשך רוב יום הלימודים (אפילו בספורט. כאילו, איך אפשר לישון בספורט? אפילו הוא לא הבין את זה) והיה לו ממש דחוף להגיע הביתה, לאכול וללכת לישון. מקלחת מעוררת אפילו לא עלתה על דעתו מרוב תשישות.
והילד הזה, הראש דשא הכחול הזה, החליט שהם הולכים לפארק? על דעת עצמו? אין מצב.
הוא עמד לבקש עזרה מנועה, שתציל אותו כמו שהוא תמיד מציל אותה, אבל היא התחמקה ממנו באלגנטיות וחמש שניות אחרי שזרק אליה מבן תחנונים היא פשוט נעלמה. התנדפה מהעולם. התפוגגה. שובל של שיער אדמדם מבעד לדלת ופוף! אין נועה. איך היא היתה מסוכלת לבגוד בו ככה?
"בוא." גיא תפס במפרק ידו והתחיל לגרור אותו לעבר השער הצדדי, זה שמוביל לפארק ההוא ליד בית ספר. פארק נחמד בסך הכל, אבל לא כרגע. לא במצב הנוכחי שלו. "תפסיק להיגרר אחרי…"
"אתה גורר אותי בניגוד לרצוני למקום שבזמן הזה של היום נוטה להיות נטוש ואפוף צללים. מה אתה מצפה ממני?" הוא נעץ מבט בשביל האבנים לכמה רגעים ואז הרים אותו והביט לתוך עיניו של גיא בתוכחה. הוא רצה להישאר ככה עוד קצת, אך במהרה קלט שהוא פשוט טובע בתוך כל השחור הזה והסיט אותן ממנו. אלוהים אדירים, מה זה היה לכל הרוחות? רק אז קלט שהן מלוכסנות מעט ונזכר שגיא היה ממוצא יפני. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל כולם ידעו. כולם ידעו את זה, כמו שכולם ידעו שמיכאל הומו. מעולם לא סופר אולם ידוע לכל.
"אנחנו צריכים לדבר, והפארק הזה הוא המקום המושלם," טען גיא והמשיך למשוך אותו אל השער. מיכאל קלט פתאום שוב קשר עניבה מתחת למעילו. התיק בדוגמת הבאטיק שלו קפץ על גבו כשהלך לפניו ורעמתו היטלטלה והתפרעה ברוח. הוא נעץ את מבטו קדימה בנחישות והלך בקו ישר עד לסורגי הכסף הפתוחים לרווחה.
מיכאל לעומתו, השתדל להשאיר את מבטו נעוץ בקרקע. הוא מאוד התעניין פתאום בנעליים של גיא, שנצבעו באדום, תכלת וירוק עם דוגמאות פרחים שחורות. אלו היו מגפיים שהגיעו עד קצת מעל הקרסול ונקשרו בשרוכים סגולים בצידם. מיכאל היה נפעם ממידת ההשקעה בעיצוב שלהן. הן היו מדהימות. לעומת זאת… נעלי הספורט המרופטות שלו הוכיחו את עצמן כסחבה. "אני לא מעוניין לדבר איתך," סינן לעצמו בשקט, ספק בתקווה ששמע ספק בתקווה שלא.
"אולי אתה לא חושב ככה, אבל יש לך כישרון." אה, אז הוא כן שמע. מיכאל העדיף לשמור על זכות השתיקה באותם רגעים, ודקות, עד שבאורח פלא הגיעו לגן השעשועים הקטן.
הוא כלל לא שם לב שהגיעו עד שגיא שחרר לפתע את ידו ובכך הוציא את מיכאל מהטראנס ששקע בו. הוא התיישב על הדשא הלח מהשקיה וסימן לו להתמקם מולו. מיכאל התמהמה מעט, הוא לא שש להרטיב את עצמו בגלל שיחה שלא רצה להיות נוכח בה, ולבסוף סידר את מעיל העור החום האהוב שלו כך שיגן עליו מפני הרטיבות. "אז, מה אתה רוצה?" החליט לשאול בסופם של רגעי שתיקה ארוכים ומעיקים.
גיא נעץ בו מבט ממושך ומיכאל החזיר לו אחד, אבל הוא לא הצליח להחזיק את מבטו מולו והסיט את עיניו אחרי כמה שניות. "יופי." הוא שמע אותו אומר בעליזות. "עכשיו אתה חייב להקשיב לי." רגע מה? הוא היה מוכן להקשיב לו קודם. גיא עשה את זה כדי לחייב אותו?
מיכאל נאנח בתבוסה והרפה את כתפיו הקפוצות. "דבר."
אבל נראה שגיא איבד פתאום את יכולת הדיבור, כי מיכאל חיכה וחיכה… וחיכה, ולא שמע אפילו נשימה מכיוונו. אחרי כמה דקות של דממה מעיקה הוא הרים את מבטו ונרתע למראה עיניו של גיא הנעוצות בו בכוח. הוא הרגיש ממש לא בנוח עם המבט המפציר הזה. "מה?" שאל כשהבין שהוא לא עומד לדבר בקרוב.
הוא בהה בו ככה כל הזמן הזה? המחשבה הפחידה אותו קצת.
גיא עדיין הביט באותו מקום כאילו פניו קפאו. מיכאל ויתר על הנסיונות הבאים. גיא פשוט נראה בטראנס, אז הם ישבו ככה. גיא בוהה בנקודות אקראיות בחלל ומיכאל משדל לא להשתגע מהשקט. הוא אומנם אהב שקט, אבל לא כזה.
"אתה עומד להתחיל לדבר או שאני יכול ללכת הביתה?" שאל לאחר כמה זמן. מיכאל התחיל לאבד את סבלנותו. השמיים כבר התחילו להחשיך ומהצצה חטופה בשעונו הוא קלט שהשעה כבר קרובה לחמש בערב. הוא לא האמין שככה התבזבז היום הקצר שלו. הוא לא באמת התכוון לחזור לביתו, הוא פשוט ממש רצה ללכת משם. זה היה פשוט הזוי, מיכאל אפילו לא שם לב איך הזמן עבר. הוא התכוון לקום אך גיא תפס בקצה מעילו ומשך אותו חזרה לישיבה.
מיכאל בהה בו בהלם, וגיא המשיך לבהות בנקודה בלתי מוסברת איפשהו מאחוריו. "רגע. אני חושב."
"החשיבה הזאת לוקחת לך כבר ארבע שעות." הוא ניסה לשמור על רוגע, אבל ברצינות? היו לו תכניות להיום. הוא תכנן לחצות את כל הרחוב עשר פעמים או לחלופין, עד שיגווע ברעב או עד שהרגליים שלו יקרסו.
"הא? מה ארבע שעות?" גיא הביט בו בבולבול וסוף סוף המבט בעיניים שלו התמקד. מיכאל הודה לישות הזאת שיש שם למעלה. הוא הוציא סוג של פלאפון חכם מכיסו, דבר שמיכאל לא האמין לו כי הדבר הזה היה פשוט עצום, ובדק את השעה. עיניו נפערו כשראה את המספרים על הצג. "אה… באמת עברו ארבע שעות." הוא נשמע מעורער למדי באזניו של מיכאל.
ואז הוא פשוט קרא בהתלהבות, "סיימתי!" ובשניה וחצי עבר מבטו ושוב ננעץ בעיניו של מיכאל.
שיפסיק לעשות את זה, רטן לעצמו. הוא לא אהב להסתכל לאנשים בעיניים. "הא?"
גיא הנהן לכיוונו בחיוך מרוצה. "אנחנו עומדים להופיע עם השיר שלך." זה לא נשמע כמו הצעה ומיכאל לא אהב את זה. חוץ מזה, למה גיא אמר 'אנחנו'? "דוד שלי הוא בעלים של בית קפה פה באיזור, אני יכול לבקש ממנו. הוא ישמח." הוא שוב הנהן, אך הפעם נראה כאילו זה היה יותר לעצמו מאשר למיכאל, ושלף את הפלאפון מכיסו. מיכאל ראה אותו עובר בין כמה מסכים ואז גיא הצמיד את המכשיר לאזנו.
זה כנראה מה שגרם לו להתעורר מההלם שפקד אותו כשגיא החליט את… מה שהוא החליט. "מה… מה אתה עושה?" מיכאל שאל בחשש וזגזג במבטו בין פניו של גיא לאוזן שלו לדשא הכל כך מעניין.
"מתקשר לדוד שלי, זה לא ברור? שקט עכשיו," גיא השיב בהיסח הדעת ודפק למיכאל מבט יודע-כל שהצליח ממש להרגיז אותו.
"אני הולך." קבע ולא חיכה לפני שקם על רגליו. הוא אסף את תיקו מהקרקע והתעלם מקריאתו המבולבלת של גיא (או שדמיין את זה? מיכאל פשוט לא היה מפוקס יותר). טיפות קטנות החלו ליפול מהשמיים ועד מהרה הן התרבו והתעצמו עד שגשם שוטף תפס את מיכאל.
הוא קילל בליבו על המזל הארור שלו והתחיל לרוץ לכיוון ביתו בתקווה שלא יגיע ספוג מים. מזל שמחר הוא לא לומד. הוא לא יאלץ לראות את גיא ולסבול עוד דיבורים על ההופעה שלא עומדת להתקיים.
כמובן שהגשם תפס אותו באמצע הדרך.

"אוקי. תודה," אמר גיא לדודו בהתרגשות וניתק. הוא באמת לא חשב שזה ילך כל כך בקלות. "מיכאל! בשורות טובות, אנחנו מופיעים בעוד יומיים." הסתובב בחיוך למקום בו ישב עד לפני רגע. החיוך ירד מפניו כשקלט שהוא לא שם. "אה? מיכאל? לאן הלכת?" הוא לא אמר שום דבר…
גיא התחיל להתקדם באיטיות לביתו, מאוכזב שמיכאל לא שמע את החדשות הטובות, והחליט שיודיע לו כשיגיע. בהתחלה הגשם היה נסבל למדי, טיפות קטות רציפות בזרם חלש, אך הוא התחזק בהדרגה עד שהפך למבול ותוך רגע גיא היה ספוג מים עד העצם.
הוא סינן קללה והתחיל לרוץ לביתו, מתפלל שאחותו לא החליטה לנעול אותו בחוץ כשהחליט לחזור בתשע.
אבל… למה מיכאל הלך? גיא אמר לו שהוא רק מדבר עם דוד שלו. זה הכל. שום דבר מעבר. רק לקבוע הופעה ולנתק. זהו. פה זה נגמר. למה הוא היה חייב לברוח?
גיא הבין שמיכאל כנראה באמת לא רוצה להופיע. אולי… אולי הוא פשוט לא רוצה לחשוף את עצמו? זה היה הגיוני, וזה היה מנחם, לחשוב שזו הסיבה. אולי מיכאל פשוט מתבייש. גיא זכר איך הגיב כשהוא עצמו אמר לו שהוא מנגן ושר ממש יפה באותו יום בירושלים. הוא ניסה לברוח.
הו, הוא נתקע עם ילד מעצבן במיוחד. גיא הרגיש כמו צייד כשרונות. הוא רודף אחרי מישהו מדהים שלא מסכים לשום דבר. ואולי זה באמת נכון… גיא רשם לעצמו: מקצוע עתידי – צייד כשרונת. הוא יכול להיות מוכשר בזה.
הוא הגיע לבניין ובניגוד להרגלו נכנס מקומת הקרקע ולא מהחניון. אם הוא כבר רטוב לגמרי ונוטף מים, אז לפחות הרצפה תהיה נקייה. קצת רטובה, אבל נקייה. לפני המעלית, לעומת זאת, הוא קצת התלבט. בסופו החליט להיכנס אליה בכל מקרה. המים יתייבשו עד הבוקר.
ו… הדלת היתה נעולה.
גיא צלצל כמה פעמים בפעמון, אך לא היתה תשובה. הו, הוא נזכר, אחותו בצבא עכשיו. זה לא סוף שבוע. אם כך, אז מי נעל אותו בחוץ? ולמה דווקא היום הוא שכח את המפתח שלו? הוא החליט להאשים את מרפי, כי מרפי אשם בהכל. זה חוק.
הוא לא הבין מה פשר הטפטופים הבלי פוסקים ששמע, עד שנזכר שהוא רץ בגשם. גיא הביט תחתיו וקלט שלולית מים קטנה מתחת לרגליו.
אה. אופס.
מה הוא עושה עכשיו… יש לו בית חמים ונעים ממש מול הפרצוף, אבל הוא לא יכול להיכנס. עוד מעט גם לא יהיה לו איפה לעמוד כי הוא בשלבי הצפה של הכניסה, ולשבת זו בכלל לא אפשרות. למה מיכאל היה צריך לברוח?
היי… מיכאל! גיא נזכר שהם שכנים. הוא ילך למיכאל, ואז גם ידבר איתו בקשר להופעה.
הוא עזב את פתח ביתו ודשדש בנעליו ספוגות המים לביתו של מיכאל. היו לו שתי אפשרות, או לצלצל בפעמון או לדפוק על הדלת.
פעמון… או דלת. דלת. פעמון. מה יהיה מהיר יותר? פעמון.
גיא לחץ על הפעמון במשך שניה ארוכה וחייך בציפייה שמיכאל יפתח לו את הדלת. צעדים מהירים נשמעו מפנים הבית ובערך אחרי שתי שניות הופיע לפניו ילד גוץ במבט שואל. "מי אתה?"
גיא הוריד את מבטו אל הגמד הקטן שנראה בן שמונה לכל היותר והמשיך לחייך. "אני גיא, מהכיתה של מיכאל. הוא בבית?" שאל בנועם. הוא אהב ילדים קטנים, ואח של מיכאל היה אחד היצורים היותר חמודים שיצא לו לפגוש בזמן האחרון.
"רק רגע," אמר לו בקוץ צווחני והסתובב. "מיכאל! מישהו מחפש אותך!" צעק לפנים הבית וגיא נדהם מהווליום של קולו. הוא לא ציפה לזה.
"אני בא." נשמעה קריאתו חזרה של מיכאל ועוד צעדים מהירים. הוא נעצר בחדות כשקלט שזה גיא וצמצם לעברו את עיניו. גיא לא הבין מה הוא כבר עשה. הוא אפילו צלצל בפעמון ולא סתם פתח את הדלת. הוא היה מנומס, ולמיכאל אין שום סיבה להסתכל עליו ככה. "אה. זה אתה. מה אתה רוצה?" שאל בקרירות ושמר על מרחק מה ממנו.
"נעלו אותי מחוץ לבית." גיא הודיע. "אפשר להיות כאן עד שההורים שלי יחזרו?" שאל, כי בכל זאת, הוא לא יכול פשוט להיכנס. זה הבית של מיכאל, ולמרות שהוא קפא מקור וכפות הרגלים שלו שחו בתוך נעליו, הוא לא יכול פשוט להיכנס.
מיכאל המשיך להביט בו, ועיניו הפכו חשדניות למדי.
הוא לא מאמין לו? הוא לא רואה שהוא נוטף מים? גיא רצה לזרוק את המעיל שלו עליו רק כדי שיבין שהוא רטוב.
בסופו של דבר מיכאל התרכך. הוא כמעט חייך. "בסדר. המקלחת שם." הצביע על מסדרון מול גיא והסתובב. "כנס. מגבות יש בארוך מימין ואני אביא לך בגדים יבשים. אנחנו באותה המידה, נכון?" שאל תוך הליכה לכיוון הנגדי. גיא ניחש שהחדר שלו היה שם.
הוא בהה לרגע מולו בהלם. זה היה… שינוי גישה מהיר מאוד. מהר מאוד ההלם התחלף בהקלה והוא עקב אחרי אחיו של מיכאל אל המקלחת. הוא נכנס ובמהירות שיא כבר נעמד ושטף את עצמו בזרם המים החמימים. זו היתה הקלה כל כך גדולה וגיא הרגיש כאילו עשר שכבות של קרח ירדו מעליו. הוא נשאר ככה זמן לא ידוע, עצם את עיניו וחייך לעצמו.
היום היה יום טוב. היום היה יום טוב בהחלט.
הוא יצא אחרי כמה זמן והצטמרר לרגע מהקור שתקף אותו. מיכאל אמר שיש מגבות בארון, נזכר ופתח את דלתות הזכוכית העכורות. הוא שלף מגבת אדומה, זו שנראתה לו הכי פרוותית, ותהה לעצמו למה מיכאל עדיין לא הביא לו בגדים. הוא ניסה לפתוח את הדלת כדי לבדוק אם במקרה הוא שם אותם בחוץ, אך להפתעתו גילה שהיא נעולה.
הא, הוא נעל אותה בלי לשים לב אפילו. זה למה לא שמע את מיכאל.
הבגדים כנראה היו בחוץ, ניחש ופתח בזהירות את הדלת. הוא הוריד את מבטו מטה וגילה ערמה של בגדים מחכה לו בפתח. גיא חטף את הערמה והתלבש במהירות. הבגדים של מיכאל היו קצת גדולים עליו, אבל זה היה נחמד.
מיכאל הרים אליו את ראשו כשנכנס לחדרו. "טוב שנזכרת באמת…" מלמל וחזר להביט בצג המחשב.
היי, גיא היה מוכן להתערב שזה בדיוק מה שהוא עשה עד לא מזמן. השיער שלו עוד היה רטוב. "סליחה שהייתי צריך להוריד מעצמי מיליון שכבות של קרח ובוץ." הוא לא נשאר חייב. "בכל מקרה, יש לי משהו להודיע לך."
"ואני ממש לא רוצה לשמוע את המשהו הזה."
"למה אתה כל כך נגד?" גיא באמת לא הבין את זה. "מה הבעיה? יש לך קול יפה, אתה מנגן טוב, השיר הזה ששרת שם בירושלים היה דיי מדהים, מה אכפת לך לחלוק את זה עם עוד אנשים?"
"לא כולם אוהבים תשומת לב או חשיפה."
"מה שתגיד." גיא חיפש את הפלאפון שלו ומצא אותו על השידה לצד מיטתו של מיכאל. הוא לקח אותו ובדק מה השעה. היתה לו הודעה מאמא שלו ששאלה איפה הוא. "אה. ההורים שלי חזרו." הודיע למיכאל. "בכל מקרה, יש לנו הופעה בעוד יומיים, תדאג להגיע," אמר כבדרך אגב בחיוך זדוני קטן והשאיר את מיכאל לבהות בו בהלם גמור.