גיהנום פרטי: פרק שני

Mercy 23/12/2014 640 צפיות תגובה אחת

החדר היה ריק מאדם, למעשה, לא היה בו דבר, מלבדי שלוש דלתות ושלט.
על השלט נכתב באותיות זהובות "בחרי דלת" ומשום מה הרגשתי מעט כמו אליס לפני שהיא צללה אל מחילת הארנב, ולעזאזל, אני מאוד מקווה שלא יהיה שום דבר מוזר מאחורי הדלתות האלו, לצערי הרב, אני כבר לא כל-כך יודעת מה נחשב מוזר, הרי עצם העובדה שאני סוג של נושמת זה כבר מוזר.
הבטתי על הדלתות, על כל אחת מהן נכתב משהו שונה, אך לא יכולתי לקורא את הכתוב, האותיות היו זהובות ומדהימות בשלמותן, אך בן לא נכתבו בשום שפה שהכרתי.
לפתע, האותיות החלו לזוז והן יצרו מילים בשפות שונות, את חלקן לא הכרתי, אך יכולתי לזהות חלק מהן, למשל צרפתית ויוונית עתיקה, מעט אנגלית מימי הביניים וגרמנית.
ולפני שהבנתי מה קרה, האותיות נעצרו, והבנתי שמילים מובנות לי, למרות שלא הכרתי את השפה בה הן היו כתובות.
"גן-עדן." נכתב על הדלת שלא ניתן לראות מאחורי ססמאות ופסוקי תנ"ך שונים.
מיותר לציין, שלא בחרתי בדלת הזו, אני אולי הייתי "ילדה טובה" אך מעולם לא עשיתי דבר שיזכה אותי ממש לטיול אל גן העדן.
"גיהנום." נכתב על הדלת הבא, היא נראית כמו משהו שיצא מעידן הפאנק, משהו שאת מצפים למצוא בחלקה האחורי של המסך בהופעת הרוק של השנה.
לא חשבתי אפילו לרגע להיכנס לשם, למרות שאני בטוחה שזו הייתה יכולה להיות אחלה מסיבה, לפחות לתקופה מסוימת.
את הכתוב על הדלת השלישית לא הבנתי, ואולי פשוט לא קראתי אותה כמו שצריך.
הדלת הייתה עשויה עץ,היא הזכירה לי את הדלת של ביתי, משהו שמבחוץ משדר נורמליות וביטחון, אך לרוב זה לא מה שתמצאו בפנים.
אני מניחה שאם הייתה לי אפשרות הייתי בוחרת בכול דלת אחרת, אך לא הייתה לי כוונה ללכת לגיהנום, וגן-העדן נראה רחוק מידי אפילו בשבילי.
פתחתי את הדלת השלישית, ולרגע לא יכולתי לנשום אפילו, החשכה מאחורי הדלת ההיא הייתה כל-כך אפלה, שלרגע, כמעט חשבתי שהיא בחיים.
רציתי להסתובב, לבחור בדלת אחרת, אך לא נשאר דבר מלבד התהום שמאחורי הדלת, כל הדלתות נעלמו, וגם החדר התחיל להיראות פחות ופחות מאוזן, כאילו הוא עשוי להיעלם בכול רגע או להתמוטט אל תוך הריק.
אני נושמת עמוק, וקופץ אל תוך האפלה, כפי ששחיין עשוי היה לקפוץ אל תוך בריכה, או כפי שאדם נואש, היה קופץ אל המים בשביל להימלט מספינה טובעת.
"אני שמחה לראות כי בחרת להיות אחת מאיתנו." שמעתי קול חמים אומר מעליי, אך כאשר הבטתי מעלה, לא ראיתי דבר מלבד אור, בהיר בדיוק כמו השמש, או כואב כמו אחת לפחות.
"חבל רק שאנחנו לא מקבלים לשורותינו את כול אלו המבקשים להצטרף." אמר הקול, ולרגע פחדתי שבחרתי בדרך הלא נכונה, ושפתחתי את הדלת לגיהנום, כי מה יכול להיות מפחיד יותר ומרושע יותר מלהיות תקועה בחדר לבד, שומעת קולות שאולי כן שם ואולי לא, בזמן שאני משתגעת לאטי?
"מי אלה 'אנחנו'?" אני שואלת, אני לא בטוחה למה אני אפילו טורחת, אולי אני עוד חושבת שמישהו יענה לי, למרות שלא נראה לי.
"מלאכי המוות טפשונת." עונה לי הקול."או שלא היה לך מושג במה את בוחרת?" הקול שאל, והחלטתי שזו אישה, או מלאכית או מה שזה לא יהיה.
"שום מושג." אני עונה ומתרוממת על רגליי, או לפחות מנסה, עד שאני מבינה שאני כבולה לאדמה, מה שאני די לא מבינה, אני הרי מתה, זה לא כאילו אני אקום ואחזור לחיים שלי או משהו, אין לי חיים יותר, הם קבורים עמוק בתוך האדמה.
הקול נאנח ואני נשבעת שהיא נשמעת כמו כל מורה שהיית לי אי-פעם.
"את יודעת מה הם מלאכי מוות, נכון?" היא שואלת בקול חסר סבלנות, כאילו יש מאות אנשים נוספים שמחכים לה, ואולי זה כך באמת, אולי זו אפשרות פופולרית, אולי מונים מוותרים על גן העדן בשביל להיות, מה היא אמרה, מלאכי מוות?
"אתם אוספים נשמות של אנשים מתים."אני אומרת את זה כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם, ואני יכולה ממש לדמיין את בעלת הקול מגלגלת עיניים לעברי.
"לא רק," הקול אומר."אנחנו גם הורגים את אותם אנשים." במחשבה על הריגה גורמת לצמרמורת בגופי, ואני מצטערת שלא בחרתי בגיהנום, זו הייתה האפשרות הרחומה יותר עבורי.
"אנשים חושבים שהשתלשלות האירועים היא זו שהורגת אותם, אך האמת היא, שאנחנו אלה שנותנים את המכה האחרונה, את הדחיפה הנחוצה בשביל שהנשמה תעזוב את הגוף, אנחנו החרב שחותכת את עורם, ואנחנו המחלה שמחסלת אותם." הקול אמר, והיא נשמע כמעט משולהבת מכול העניין.
"ובקרוב מאוד את תעשי זאת בעצמך." הקול אומר ואני לא יכולה שלא לרעוד למחשבה על מה שאאלץ לעשות, לעזאזל, למה הייתי צריכה למות דווקא עכשיו? למה לא יכולתי לחכות כמה עשורים ואז ללכת בכיף אל הגיהנום, משום שאני יודעת שאת הגן-עדן שלי כבר חוויתי?
"אבל אל תדאגי, זה יהיה הרבה יותר קל ממה שאת חושבת, או לפחות זה יהפוך להיות, עם הזמן."


תגובות (1)

מהמם! תמשיכי

23/12/2014 10:14
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך