האקדמיה לנכחדים: פרק שלישי

לא הייתי צריכה שניקולט תספר לי על הנערה המתה, ידעתי זאת עוד לפני שמתה, ואני יודעת מה אתם חושבים, למה לא עזרתי לה, למה לא עשיתי משהו?
הייתי רוצה לעזור לה, אבל אתם מבינים, אי-אפשר לשנות חזיונות מוות, אם האדם צריך למות, הוא ימות, לא משנה מה תעשו, אתם רק תגרמו לו לחיות על זמן שאול, מה שמניסיוני, יגרום למותו להיות עוד יותר כואב בשביל האדם ומתסכל יותר עבורי.
אלנה מביטה בי, כאילו בשביל לבדוק אם אני בסדר, או בשביל לראות האם אני יודעת משהו על זה, היא רצתה שאדבר, אך אני לא אמרתי דבר, לא כל עוד ניקולט פה.
לניקולט לא לקח זמן רב להבין שאנחנו מחכות שהיא תלך, אך היא לא נראית נעלבת, היא הבינה שזה לא קשור אליה, והיא פשוט הלכה, כאילו היא פשוט בא לחלוק איתנו פיסת רכילות ומרגע שהיא סיימה היא יכולה ללכת.
אני לא אהבתי את ניקולט, פשוט בגלל שהיא הייתה, אני לא יודעת, היא הייתה כמעט מושלמת מידי, היא הייתה חייכנית, נראה שכולם אהבו אותה, היא הייתה כל מה שאי-פעם רציתי להיות, אבל לא יכולתי מכל-כך הרבה סיבות שונות.
"מה את יודעת?" שואלת אלנה ברגע שניקולט הולכת. עיניה ליוו את ניקולט עד שהדלת נסגרה, כאילו, היא מצטערת על כך שהיא לא יכולה להישאר, זאת הייתה אחת הסיבות שאני שונאת את ניקולט, נראה שהיא זכתה בהערצתה המלאה של אחותי בזמן כל-כך קצר, וזה עצבן אותי.
"לא הרבה, אני פשוט יודעת שהנערה הייתה בת כלאיים, גבוהה ורזה, הרוצח תפס אותה מאחורה, אבל לגבי כל השאר," אני עוצרת לרגע, ונושכת את שפתיי."היה חשוך מידי." אני מודה בכך שלא ראיתי הרבה, שאני לא יכולה לדעת דבר לגבי הרוצח ושאיני יכולה לעזור כלל.
"זה טוב." היא אמרה, ואני רציתי לצחוק. לאחותי תמיד הייתה צורת מחשבה שונה, אני מניחה שאפילו עכשיו, במקום לחשוב על התועלת שהידיעה מי הרוצח הייתה יכולה להביא, היא חשבה על הנזק שהיה יכול להיגרם לי, אתם מבינים, רוב הסיכויים שברגע שהרוצח היה מבין שאני יודעת מי הוא, הוא היה מגיע להשתיק אותי, וזה היה קורה הרבה לפני שהיו תופסים אותו.
אני מביטה אל אחותי, ואני יודעת שאסור לי לספר לה הכל, שיש דברים שמסוכן מידי לחלוק איתה, היא בעלת הברית היחידה שלי במקום הזה, אבל היא כל- כך ילדותית לפעמים, ואני אוהבת את הילדותיות הזו בה, בעיקר משום שאני אישית מעולם לא הרגשתי בילדותיות הזו.
חשבתי על כל מה שהסתרתי ממנה במרוצת השנים, חזיונות, נבואות, כל-כך הרבה דברים שאסור לה לדעת, כמו על רוצחה של הנערה, הגבר בכחול.
לרגע, כאשר עיניה פגשו בעיניי, התפתיתי לפתוח את פי ולספר לה הכל, כל מה שאני יודעת.
אבל משהו עצר בעדי, הסודות הללו היו מורשתי היחידה, וכך הם גם ישארו.
הצלצול הקצר הזכיר לנו שאנחנו אמורות להיות במקום אחר, בדרכינו לשיעורים או לקפיטריה, אני אפילו כבר לא זוכרת, אבל העיקר שלא ניאלץ להישאר פה, ולדבר על אנשים מתים.