האקדמיה לנכחדים: פרק שני

נכנסתי אל החדר אפילו בלי לדפוק, פשוט התפרצתי פנימה, ולא שינה לי דבר.
"אתן כאן." אני אומרת, וניתן ממש לשמוע את ההקלה בקולי.
"אתם שתיכן כאן." אני ממשיכה ואומרת, גבי לחוץ אל הדלת ואני מרגישה כיצד אני מחליקה מטה, לאט-לאט.
"מה קרה?" מארי שואלת, בעוד אלנה פשוט נועצת בי מבט מוזר.
"מצאו מישהי מתה בחצר האחורית, עזבתי את אניה וביילי לבד ובאתי לבדוק שהכול בסדר אתכן." אני אומרת ומנסה לנשום, רצתי את כל הדרך לפה, ואני חוששת שהריאות שלי, לא רגילות להתעמלות שכזו.
ידעתי שאני ופ' יהיו פה בקרוב, גם הן ימהרו לפה, אם כי לא מהר כמוני.
"למה חשבת שזו אחת מאיתנו?" שואלת מארי, והיא ואלנה מחליפות מבט, הן עושות את זה הרבה, במיוחד כשהן חושבות שאני לא מסתכלת, אבל לא אכפת לי, בעיקר משום שהיו להן חיים הרבה לפני שהן הכירו אותי, ויהיו להן חיים אחרי שאני אצא מהם.
"לא יודעת, משהו בי פשוט צעק שאני צריכה לוודא שאתן בסדר." אני אומרת ומושכת בכתפיי.
במחשבה לאחור, מה שעשיתי היה די מטומטם, אבל פחדתי לגלות שאחת מהן מתה, בעיקר משום שלא ידעתי מה אחת מהן תעשה בלי החצי השני שלה.
אני מביטה בהן ורואה כי הן מחכות שאלך, אני לא מתווכחת, אני פשוט הולכת, אפילו לא טורחת לטרוק את הדלת אחריי.
אני יודעת שמארי לא מתה עליי, אך אני לא מבינה למה היא חייבת להעביר גם את אלנה לצידה, אבל אני מניחה שזה קטע של אחיות, אשר אני כבת יחידה, לעולם לא אבין.
אני לא יכולה לחשוב על סיבה למה הן ירצו לבודד אותי מהן, אולי, אני פשוט לא מספיק טובה, אני תמיד קולנית מידי, או חצופה מידי, או נועזת מידי, הרבה פעמים, אנשים אומרים לי את זה, שאני "יותר מידי", אז למה זה לעולם לא מספיק?
"היי!" קול מתנשף קורא אליי, ואני מביטה אל ביילי, ומחבקת אותה.
היא לא אומרת דבר, רק מחבקת אותי, היא לא שואלת דבר, היא פשוט מחכה שאני ארגע ואסביר הכל.
ביילי תמיד הייתה היציבה מבינינו, היא הייתה גמדה, ובהירה, וחמודה, ואנגליה, אלוהים, היא הייתה כל-כך אנגלייה.
היא פשוט הייתה שם, היא תמיד הייתה שם בשבילי, אפילו בתקופות הכי רעות שלי, כאשר היית פשוט בלתי נסבלת, אם אני הייתי ביילי, הייתי עוזבת אותי מזמן.
"מה, יש חיבוק קבוצתי ולא הזמינו אותי?" אני שומעת קול נוסף, הוא נשמע מדהים, ואם הייתם שומעים את זה, הייתן בטוחים שהיא שרה את השורה הזו.
זאת הייתה אניה, אני שלי, הערפדית הכי מקסימה בכל העולם, היא הייתה כמו החלק הטוב יותר שלי, היא הייתה דומה לי באופיה, אך בלי כול מה שהופך אותי ליותר מידי, היא הייתה בדיוק, לא יותר מידי ולא פחות מידי, היא ידעה מתי בדיחה היא גסה מידי עוד לפני שהיא חשבה עליה, היא ידעה מתי זה לא טוב לצחוק ומתי כדי לשתוק, היא פשוט ידעה מתי לעצור, בעוד שאני תמיד שכחתי כיצד לוחצים על הבלמים.
"מה קרה?" שואלת אניה אחרי זמן שנראה כמו נצח, ואם להגיד את האמת, אני לא יודעת מה לענות לה.
"אני לא יודעת." אני עונה, והן לא שואלות יותר, הן יודעות שיש לי את הקטעים שלי, את הבעיות שלי, ולמרות שאני יודעת שהן לא ישפטו אותי על כך, אני לא יכולה לספר להן, שפשוט הרגשתי בודדה פתאום, כל-כך בודדה, שאני יכולה להישבע שלרגע, אפילו ליבי נטש אותי.
ואני מניחה שזה מוזר, שאני מרגישה כל-כך בודדה כאשר שתי חברות נפלאות כמו ביילי ואניה, נמצאות תמיד סביבי, מוכנות לעשות הכל בשביל להוכיח שהן אוהבות אותי.
אני לא יודעת מה אעשה אם יקרה משהו לאחת מהן.