הכנסייה = פרק שני = חלק מחבורה
נכנסתי לכיתה. המורה בדיוק הייתה בפנים והסבירה עליי.
"שלום," חייכתי אליהם בחביבות. "אני קלייר."
שמעתי רחשים מהשולחן של אחת הבנות. כנראה אחת המקובלות, היה לה שיער יפייפה ופוני לצד. עינייה התכולות הביטו בי ברכות. היא נראתה ממש נחמדה. בניגוד למקובלות שאני הכרתי. היא הייתה נראת מקובלת, כולם העריצו אותה, שמים לב ממבט ראשון, והיא ממש יפה. רזה, גבוהה, ויש לה גוף חטוב וחזה בדיוק במידות הנכונות.
המורה הורתה לי לשבת ליד הנערה. הלכתי לשם, זרקתי את התיק על הכיסא והתיישבתי.
"היי, אני זואי." היא אמרה כשחיוך רחב מתנוסס על פניה. "קלייר זה שם יפה. גם את יפה מאוד."
"תודה." הסמקתי, "גם השם שלך ואת ממש ממש יפה." הרעפתי עליה מחמאות.
"אתם לא צריכים להוציא שום דבר, חוץ ממחברת מתמטיקה." המורה הוציאה מהקלמר שלה טוש ללוח, "עכשיו נעשה פעילות מהנה ולימודית."
מההתחלה ידעתי שיש לי מורה מעולה. כבר לא הייתי עצובה על שסופיה לא איתי בכיתה. זואי הייתה נראת לי יותר נחמדה. בכל אופן, זה כבר לא ממש משנה. היא לא איתי בכיתה. נוכל להיפגש. אבל פחות. אני כנראה אפגש בעיקר עם חברות בענייני לימודים ואז נעשה דברים כיפיים. רק שלא יחשבו שאני חננה. זה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. אני רוצה להיות מקובלת. זאת השאיפה שלי השנה.
"גברת האוודרס," נער חייכני פנה אל המורה, "במה משחקים?"
"אחד נגד 32," היא ענתה בהבנה. "אך להבא, סטיבן, אל תתפרץ."
"מה זה אחד נגד 32?" שאלו כמה ילדים בבת אחת, תוך כדי שהצביעו.
"אני נותנת לכם תרגילי חשבון של שנה שעברה בכמה נושאים. לכל שאלה כזאת יהיו ארבע תשובות אפשריות, שרק אחת מהן נכונה," גברת האוודרס הסבירה, "כל אחד כותב במחברת שלו את התשובה. כל מי שטועה יוצא מהמשחק והאחרון שנשאר – מנצח!"
"המנצח יקבל פרס?" נערה חיננית שאלה בהתרגשות.
"ליסה, יהיה פרס למנצח. אבל הפרס עדיין חסוי." גברת האוודרס אמרה בלבביות. "פרס צנוע אבל נחמד ביותר."
"מגניב." לחשתי לזואי והיא הנהנה.
"קלייר." זואי פנתה אליי במבט רציני. "אני רואה שאת בחורה טובה. את נראת חכמה ואת יפה, ואת נחמדה. ויש לך הכל. הייתי רוצה אולי… שתצטרפי לחבורה שלנו. תכירי את הבנות ונראה אם את מתאימה לשם… זה יהיה כיף. אנחנו הכי מקובלות. ואני לא פונה אלייך סתם. את נראת פשוט מושלמת."
רציתי לומר לה שאני כל כך לא. אני גם כנראה לא אוכל לבוא למפגשים של החבורה. אני צריכה להשיג עבודה בעיר הגדולה. אנחנו לא במצב כלכלי טוב. אד והייזל בקרוב יתחילו לעבוד. וגם אני צריכה. אבא שותה המון ולא עובד ואנחנו צריכים בתור הילדים שלו לשקם את עצמנו. אני לא רוצה לדווח עליו למשטרה. לא תהיה לנו משפחה. הוא האפוטרופוס שלי אחרי שאמא מתה. ואמא של אד והייזל באמריקה, היא ואבא שלהם גרושים והיא לא חוזרת לארץ.
הסתכלתי בעבודות שיהיו מוכנים לקבל אותי. ראיתי עבודה בבר, בתור ברמנית, אבל אני לא מוכנה לזה. אני לא רוצה להיות מישהי כזאת. זאת עבודה זמנית. עד שאד והייזל ימצאו עבודה ועד שאני אמצא עבודה נורמלית עם מספיק כסף.
הרהרתי בהצעה של זואי והחלטתי לנסות. מה אני כבר אפסיד?
"קלייר! את חולמת בהקיץ!" הרגשתי דפיקות על הגב. הסתכלתי לאחור וראיתי את גברת האוודרס, או בשמה הפרטי, איזבל, מאחוריי.
"סליחה. לא ישנתי טוב בלילה. מרוב ההתרגשות." אמרתי כדי לרצות אותה. בית ספר לא באמת עניין אותי. לא רציתי שהיא תזמין את אבא שלי לשיחה. היא מורה טובה בסך הכל. אבל מאוד נוקשה.
תגובות (0)