הנסיכה המורדת

תקציר :
בממלכת ארבור של ימיי הביניים ישנה נסיכה שמורדת בהוריה כול פעם מחדש.
היא לא אוהבת את יחסם לעם החלש והעני ולא אוהבת את שלטונם עלייה . היא לוקחת מטבעות זהב ומחלקת לעניים,
לסוחרים נותנת לתכשיטים בעליי ערך כדי שימכרו וירוויחו מטבעות זהב בקלות יתר, נותנת אוכל ותרופות לחלשים ולזקנים ועוד . הכול כדי שהורייה יכעסו וילמדו לקח , עד שיום אחד הכול התהפך.

פרק 1 :
הנה אני , עומדת מול המראה המפוארת בארמון ומסרקת את שיערי , בטח אתם מתפלאים שאין לי משררת שעושה את זה . אז זהו , שיש לי אחת כזו – ואני שונאת את זה. אספתי את שיערי הבלונדיני הארוך לקוקו כמו זנב סוס ולבשתי בגדים שחורים פשוטים , רגליי יחפות על הרצפה הקרה . אני לא נסיכה ..רגילה , אני אפילו מסובכת ביותר .
אבי שונא אותי , אמי לא ממש מחבבת אותי ואני כמותם – שונאת אותם . לא אכפת להם מאנשי הכפר המסכנים שאין להם כלום ועוד מטילים עלייהם מיסים לתשלום לממלכה. הלכתי מחוץ לחדרי אל ארוחת הבוקר , אבי עדיין לא התרגל אל צורת האי נימוס שלי בארוחות הבוקר או בכלל .
"בוקר טוב אמה " אמר בקולו הכבד והקר , מביט עליי מתיישבת ליד אימי ורגליי על כיסאי , רק הוא מניד בראשו באנחה "אויש אמה , למה את חייבת להתלבש ככה ? את נסיכה " אמר בקול מיואש ונוזף , אני רק משכתי בכתפיי והתחלתי לאכול מארוחת בוקר הרגילה . שתיקה רועמת בחדר האוכל, אני יודעת שיום יבוא ובטח אהיה תלויה על כול מה שאני עושה להם, אבל אם אני מסתבכת זה לפחות לטובת אחרים. כשסיימתי לאכול עליתי במהירות ישר לחדרי , אנט העוזרת האישית שלי חיכתה לי בחדר , היא יודעת שישר אחרי ארוחת הבוקר אני יוצאת מחלוני החוצה , מתגנבת עם כול הדברים שאני מחלקת לעניים או לאנשי הכפר הפשוטים.
"את רוצה את החליפה הרגילה שלך אמה ? " שאלה, כמו בדרך אגב , מההתחלה כבר אמרתי לה לקרוא לי אמה , והתרגלה סוףסוף . "כן, תודה אנט " חייכתי אלייה ושמתי בידה שק מטבעות זהב, שמה את החליפה השחורה הרגילה והמגפיים הגבוהות והשטוחות שלי . הדבר היחיד שלא יכול להסתיר את זהותי וגם אם אנסה לא אצליח אלו עיניי הזהובות, כמו לכול אנשי הממלכה לכול אחד צבע שמיוחד לו , לי זה זהוב.
"איפה התרמיל? " שאלתי והביאה אותו , שמה על אותו על גבי ומחייכת אליי , אנט נמוכה ממני בכמה סנטימטרים ושיערה אפור מעט , עינייה סגולות. "תודה " חייכתי ופתחתי את חלון החדר , שמה בחגורתי פיגיון , על גבי חץ וקשת ושמה למקרה חירום חבל. ואז , קפצתי מהחלון אל הגג הקרוב ביותר , שזה גג האורווה , רצה על פניו וקופצת מגג לגג , בלי שאף אחד ישים לב . השמיים בהירים בממלכה , אך כשתמיד מגיעים לכפר יותר אפלולי , המצב שמה קשה והעצב שורר שמה . ירדתי לסמטה חשוכה מביטה שאף שומר שעובר לא מחליט לבדוק גם פה.
השטח פנוי , רצתי במהירות עד לעצים שמובילים לכפר ולשוק . ריחות התבלינים כבר מורגשים באפי וצעקות הסוחריים נשמעים באוזניי . , לפתע יצא מולי מהעצים מישהו, זה הסוחר אורליק , אני תמיד באה אליו ונותנת לו מהתכשיטים שאני מביאה .
"הווו ! אמה ! נערה מתוקה ויפה , לא נמאס לך בכול יום בשבוע לעזור לעניים שכמונו ? מקומך בארמון "
חייך אליי וחייכתי חזרה, הוא מבוגר אורליק , בסביבות ה40 או ה50 ושיערו שחור , עינייו ירוקות כמו דשא
"אתם צריכים את עזרתי , ואתה מכיר אותי , מקומי לא שמה עם השמלות הללו " עניתי חזרה והוא רק צחק , מחבק אותי. ריח דגים נדף ממנו אך ראיתי על עינייו שגם מותש "אתה צריך היום גם שאביא לך? " שאלתי והניד בראשו
"לא,לא , היום הרווחתי כמו שצריך , יש לי מספיק ללחם וחמאה ואפילו עוף למשפחתי "
בשבילם דברים דלים כאלה , זה הרבה מאוד. "אני שמחה בשבילך אורליק , קח שיהיה לך עוד " חייכתי , נותת לו גם שק מטבעות זהב ולפני שיחזיר לי רצתי מהר לתוך השוק. כולם חייכו אליי , אומרים לי בוקר טוב , שלום ומה שלומך , אך פניי מיועדות למשפחה אחת . משפחה בעלת שישה ילדים חולים ואמא אחת , היא אישה טובה וילדייה שובבים וטובים , אך נדבקו בשפעת קשה . בדרך אלייהם קניתי עוד אוכל , כמה בגדים וכמה דברי מטבח . ביתם דל מאוד , כול בתי הכפר דלים. בנויים מעץ וקטנים , רובם מיטתם זה או סדין דק או מזרון שחוק.
דפקתי על דלת ביתם , שומעת שיעולים ובקשות לאימם . ילדיה בסך הכול בני עשרה , אפילו פחות .
והנה באה ג'וסלין לדת וחייכה
"הוו אמה , כנסי כנסי , אכין לך כוס תה " חייכתי בהוקרת תודה ונכנסתי , רואה את כולם שוכבים על מזרנים אחד ליד השני , שמיכה אחת לשלושה ושמיכה אחת לשניים . התיישבתי על הרצפה ליד השרשרף עץ ששימש כשולחן וחיכיתי לג'וסלין שתבוא. נאנחתי כשהבטתי בהם , למה לי מגיע חיים טובים משלהם ?
ג'וסלין חזרה ונעמדתי , מושיטה לה את הסל עם האוכל ועוד סל עם בגדים , ושק מקרקש עם דברי מטבח פשוטים
"אויש חמדתי , את עוזרת דיי והותר, את בטוחה ? זה ממש יקר !"
אמרה בקול דואג אך גם מרוגש מכול הדברים הללו. הינהנתי וחייכתי
"אתם משפחה טובה , ואתם צריכים את זה , אני לא, את צריכה עוד תרופות ? אזל לכם כבר? "
שאלתי בדאגה ובאי רצון ענתה בכן . הוצאתי מתיקי את התרופות
"אם תצטרכי עוד אביא לך "
תודה לך, אם תצטרכי עזרה בכול דבר, תמיד אעזור לך , את כמו ביתי " אמרה בקול מאושר וחיבקה אותי , שומעת את" הקומקום שורק "הוו התה ! " אמרה ורצה למטבח, ציחקקתי מעט והתיישבתי, ילדתה הקטנה קמה אליי.
עינייה גדולות וכתומות, שיערה קצרצר וג'ינג'י "תודה לך אמה " אמרה בקול קטן ומתוק "כולנו רוצים להודות לך, בזכותך ניהיה בריאים " אמרה והזזתי את שיערה לאחור "על לא דבר " עניתי וחיבקה אותי חזק , ג'וסלין באה ואמרה בקול מבוהל "אריאה! למיטה ! שלא תדביקי את הנערה " קמתי צוחקת "זה בסדר ג'וסלין , אני צריכה ללכת ולא הוריי יגלו שהתגנבתי החוצה " היא רק הינהנה וחיבקתי אותה חיבוק קצר , יוצאת החוצה וקוראת
"להתראות ! "
*********************************************************************************************
הגעתי מתחת לחלון חדרי והתחלתי לטפס עם החבל , כמובן שאנט עזרה לי עם זה.
השומרים למזלי לא ראו כי גם לא נכחו, היה טקס שכמובן – אני מאחרת .
פשטתי את החליפה שמה את בגדיי הפשוטים ממקודם , חולצת את נעליי ומפזרת את שיערי , רצה לכיוון חדר הטקסים.
אבי ואימי כבר ישבו בכיסאות המלכות ומולם הנסיך מהממלכה השנייה , הם רק מביטים בי ברוגז באיך שאני לבושה ובאיחור שאני באה "אופס " מלמלתי לעצמי ואנט ציחקקה , כנראה שמעה זאת גם.