העיניים האלו פרק 2
אני משוטטת ביער בלי מטרה מסוימת, מנסה למצוא מקום להעביר בו את הלילה הזה.
היצורים שמתעוררים בלילה מתחילים לפקוח את עיניהם, ינשוף לבן מתיישב על ידי ומנקר את פני בחיבה.
מצחיק, אני חביבת החיות אבל כל יצור קסמי חי מפחד ממני פחד מוות.
ואני אכן מבינה את כל היצורים המסכנים, אני נראית כמו מפלצת: העיניים שלי אדומות, השיער השחור הארוך שלי מבולגן ונראה מפחיד ביותר, אני רזה ונראית פסיכית מאוד לאחר שנים ללא דקה אחת שבהם עצמתי את עיני.
אני לא יכולה לעצום אותם, אני לא מפחדת להסתובב ביער כי אני יודעת שתמיד יש שם חיה כלשהי אבל כשאני עוצמת את עיני אני לבד בסיוטים שלי ושם העיניים האדומות האלו רודפות אותי, מסיגות אותי והורגות אותי כמו את אחותי.
אני רואה אלף קטן שנמלט ממני וכורעת לשתות מים, בקרוב ימי הקיץ החמימים יגמרו ואני אצטרך לחזור לקחת עוד מנת תרופה שתשאיר אותי ערה לעוד שנה משדון הירוק שחי בקצה היער.
"אפי, עזור לי!" אני שומעת קול דקיק עולה מהמים, אני יורקת אותם כשהטעם המר מגלה לי שאלו מים מזוהמים ומפנה את ראשי אל הקול.
זאת אלפית קטנה ויפה מאוד, היא לבנה לחלוטין בעורה והעיניים שלה כחולות, השיער שלה בלונדיני וארוך מאוד והיא לבושה בבגדי ציד והקשת שלה טובעת לידה.
אני מושכת אותה מהמים והיא מביטה בי באימה, האלף הקטן שנמלט ממני קודם מביט באלפית ובי בפחד ואז בורח משם אל עומק היער.
"את בסדר?" שאני שואלת אותה, קולי צרוד משנים שלא דיברתי ואני בוודאי מפחידה אותה עוד יותר.
"את… את מפלצת! תשחררי אותי!" היא צועקת וכמעט בוכה.
"מה שמך?" הקול שלי חוזר להיות מה שהיה פעם.
"אנ.. ג'ל. קוראים לי אנג'ל." היא פולטת ומתחילה להירגע.
"אנג'ל זה שם ממש יפה. איפה את גרה?" אני שואלת אותה.
"אני לא אגיד לך! את תבואי ותמצצי את הדם של כולנו בכפר!" היא צועקת.
"לא, את לא מבינה. אני לא מפלצת, אפילו יש לי שם." אני אומרת.
"באמת? אז למה כולם אומרים שאת מוצצת דם ושאסור להתקרב אליך?" היא שואלת בהתרסה.
"אני הצלתי אותך ואת בחברתי כבר חמש דקות, וקרה לך משהו?" אני שואלת אותה.
"לא. טוב, אני גרה בכפר ביער." היא אומרת.
"את רוצה שאקח אותך לשם? את רועדת מקור ובלי הקשת לא תצליחי לחצות את היער." אני מציעה לה והיא מהנהנת בלי ברירה.
"טוב. לכי לשם." היא אומרת ואני מזדקפת לכל גובהי ומתחילה ללכת, היא מכוונת אותי ביער אל כפר קטן ומסכן, הבתים עומדים באלכסון ואנשים שנראים רעבים ביותר מסתובבים שם ברחובות, הרחובות עצמם מלוכלכים ומגעילים אבל אנשים באמת מנסים לנקות אותם ותולים קישוטים שמאירים את המקום.
"למה הקישוטים?" אני שואלת.
"זהו חג הקציר, היום אנחנו חוגגים את התבואה שהחקלאים מגדלים שנקצרת." היא אומרת ואז אותו האלף הקטן רץ אלי וחובט בי במחבת, אני מאבדת את ההכרה.
תגובות (0)