זה ששומר עליי- פרק 2(בבקשה תקראו:)

פרק 2- אור אדום בלילה שחור-

הגשם החל לרדת בדיוק כשניקול יצאה מהבר, היא חייכה לעצמה בעגמומיות בזמן שחשבה על המזל הרע שרודף אותה בכל פעם מחדש.
ניקול צעדה כמה צעדים על הכביש הריק ממכוניות, כשפתאום אור בהיר האיר את הכביש השחור.
צופר מכונית כבד ומוכר נשמע מאחור וניקול הסתובבה ומרחה על פניה שוב את אותו חיוך מזויף.
"צריכה טרמפ?"שאל הנהג שפתח את החלון.
חיוכה המזויף של ניקול התחלף בחיוך אמיתי להפליא כשהיא ראתה מהו הנהג.
"בשמחה רבה ארתור." היא פתחה את הדלת של המושב הקדמי ליד הנהג ונכנסה למונית הישנה של חברה הוותיקה.
"איפה היית?" הוא שאל והתניע מחדש את המונית.
"בבר של סמית', לא התחשק לי לעבוד הלילה." אמרה וחגרה את חגורת הבטיחות.
"אז את שיכורה, ניק?" שאל ארתור והביט בה רק מזווית העין.
"אתה מנסה להזרים אותי, מה ארתור?" היא שאלה ולא יכלה שלא לפלוט צחקוק.
"אתה באמת שיכורה." גם ארתור צחק. הוא ידע שמעטות הפעמים בהם ניקול צחקה.
"אני פשוט רוצה להגיע הביתה ולישון, הראש שלי כואב נורא ו… בפעם הבאה שאני ארצה לשתות פשוט תסיע אותי לאיזה יער ותשאיר אותי שם." אמרה ניקול בקול מנומנם.
"אני מבטיח שאנסה." ארתור חייכה לעצמו.
"אתה חבר טוב, ארתור," אמרה ניקול ונשענה על החלון הקר. היא הידקה את המעיל הצבאי שלה סביב גופה ועצמה את עיניה. "תעיר אותי בבקשה כשנגיע." אלה היו מילותיה האחרונות של ניקול לפני שהיא שקעה בחלומות ונרדמה.

חלומה של ניקול היה משונה מאוד אפילו בשבילה. היא ישבה במונית של ארתור וראתה את פגישתה הראשונה איתו מהצד.
המונית של ארתור נעצרה.
"את צריכה מונית?" הוא שאל נערה צעירה וביישנית בעלת שיער שחור ומלה ועיניים גדולות ופגועות. ניקול.
"אין לי כסף," אמרה ניקול הצעירה, היא הייתה בסך הכל בת חמש עשרה אז.
"לאן את צריכה ללכת?" ארתור שהיה גדול ממנה רק בשלוש שנים, הוריד את משקפיי השמש שעטה על עיניו ושלח עליה מבט ירוק וחביב.
"אין לי לאן ללכת," אמרה בקול גבוה מעט מלחישה.
ארתור לא אמר דבר זמן מה, הוא חשב, ניסה למצוא איזה פתרון בשביל הילדה המסכנה.
"בואי, תעלי," אמר בשקט.
"אני לא עולה למכוניות של זרים!" ניקול מיהרה לסגת לאחור.
"את מעדיפה להישאר פה?" שאל ארתור והחווה בידו אל הרחוב שהתחיל להחשיך במהירות.
ניקול הקטנה הביטה בסמטאות, הקשיבה לצעקות ולרעשים שסביבה, שלחה מבט אחרון אל השמיים שמעליה ולבסוף ללא מילה מיותרת נכנסה אל המושב האחורי של המונית.
"יש לך שם?" שאל ארתור.
ניקול לא ענתה.
"אני ארתור פיקס, נעים מאוד להכיר אותך," הוא חייך וחיוכו הרך נגלה עליה דרך המראה האמצעית.
"ניק,"מלמלה ניקול.
"זה שם מוזר… אבל גם מיוחד," הוא חייך.
ניקול לא אמרה דבר, היא הביטה אל מחוץ למונית, שאלה את עצמה לאן האדם הזר הזה לוקח אותה.
"לאן הולכים?" שאלה ניקול.
לחברה שלי, קוראים לה קתרין. אני לא אכנס איתך אבל תגידי שאני שלחתי אותך והיא תסדר אותך, היא תתן לך מקום לישון ו… תמצא לך עבודה," סיים ארתור בשקט.
"תודה…" מלמלה ניקול מעקלת לאט לאט את העובדה שאדם זר עזר לה כרגע.

"ניק, הגענו," קרא ארתור ונגע בה קלות.