חברים- פרק 1-החיים נהדרים.

חברים- פרק ראשון.

חיי 'הנהדרים' מתחילים ברגע שאני נכנסת לכיתה. לא רק שאני צריכה להתמודד עם הרעש הנוראי (גן חיות נשמע כמו הרמוניה לאומת הרעש שהכיתה שלי עושה), אלא אני גם צריכה להתמודד עם המטוסי נייר, הכדורי סלוטפ, והירידות של 'חבריי' לכיתה -עליי.
"החמורה הגיעה, החמורה הגיעה!" אני שומעת צעקות של ילד אקראי מכיתתי קורא למורה בכינוי הקבוע שלה במשך החודשיים האחרונים.

התיישבתי בשורה האחרונה של הכיתה, מפני שכל ה"קופים" (חברי לכיתה) החליטו להתנחל על המקום שלי, להתיישב עליו (ואולי גם להפליץ).המורה הגיעה והחזיקה מספר רב של דפים. זה עורר בי חשד.

"אתם מוכנים לבוחן?" היא שאלה.
מה?! איזה בוחן? לא, לא יכול להיות שהיא תיתן לנו עוד איזה בוחן פתע שיצליח להעצים את התדמית המטומטמת והציונים הגרועים שיצרתי לעצמי.

"הבוחן שלכם על תולדות מלחמת העולם השנייה. שכחתם?"

שיט. שכחתי שזה היום. מה אני עושה, מה אני עושה מה אני עושה?!
הכיתה שתקה, דווקא עכשיו. שהם יכולים להשתמש ביכולות "הקופיים" שלהם.
הם לא מציעים למורה לבטל את הבוחן.
ברגע שראיתי את המורה מחלקת את הבחנים. הדופק שלי עלה ל360, ידיי החלו לרעוד.
אני די בטוחה שגם התחלתי להזיע.
אני לא זוכרת כלום על מלחמת העולם השנייה. רק שהיה איש בשם מה שמו- היטלר והוא היה מרושע.
לא זוכרת תאריכים או מושגים. אני בטוח נכשלת.
המורה באה לשולחני ומחלקת לי את המבחן.

"הכל בסדר ג'ולין?"

"בטח, הכל נהדר!" אני מכחישה ונושמת בכבדות.

"את מוכנה לבוחן?"

"מוכנה ומזומננה!" אני זורקת לעברה חצי חיוך.

ושוב ללא שליטתי אני נושמת עוד יותר בכבדות.
דבר חדש שגיליתי על עצמי- אני שקרנית גרועה. היא הניחה את הבוחן על שולחני.
"בהצלחה לכולם," היא מאחלת. למרות אני יודעת שעמוק עמוק בתוך ליבה היא רוצה להכשיל
אותי ולהגיד לי כמה שאני לא מוצלחת.
בדקתי אם הנחתי את הסמארטפון שלי בקלמר- הוא לא היה שם. בדקתי אם הוא נמצא בתיק, ולעאזאזל הוא גם לא היה שם.
רק אחר כך, אחרי חמש דקות שבזבזתי מהחיים שלי, גיליתי שהוא היה בכיס שלי כל הזמן הזה.
שלפתי אותו באיטיות. והסתרתי אותו באמצעות הקלמר.
"מה את עושה?!" אני שומעת את ג'ונתן. ילד מעצבן מאוד שיושב בדרך כלל מלפניי.
"תביאי לי את התשובות או שאני אגיד למורה שאת מרמה." הוא מחייך חיוך ערמומי.
"שתוק." אני לוחשת ומסמנת לו לשתוק באמצעות הנחת האצבע שלי על שפתיי.
"המורה, המורה!" הוא צועק. וכולם מסמנים לו לשתוק, כי הוא מפריע לריכוז.
המורה באה אליו ואני מסתירה במהירות את הסמארטפון שלי.
אני מעמידה פנים שאני כותבת, ומחכה כבר שהיא תזוז כבר כדי שאוכל להעתיק את התשובות.
"ג'ונתן. מה לא ברור בזה שאני לא יכולה להביא לכם את התשובות?" היא חוזרת.
אחר כך היא מביטה בשעון שלה.

"כדי שתזדרזו כולכם, יש לכם עשר דקות."

נלחצתי, הייתי רק בשאלה השנייה ונשארו לי עוד שתיים. התחלתי להבין שאין טעם לחכות עד שהיא תזוז. אז פשוט חיפשתי במהירות את כל התשובות לשאלות. ולפתע נפל לי הסמאטרפון מהשולחן.
המורה התקדמה לעברי והתקדמה במהירות.
"מוחרם!" היא אמרה בקול רם וצורם.
כלבה! זה מה שהיא
. רציתי לקבור את עצמי במקום מרוב יאוש. הייתי עצובה כלכך ואבודה. הבהלה עטפה אותי.
והדופק שוב עלה. הסתכלתי בשאלות, נשארו לי שתיים וניסיתי להתרכז כמה שיותר ולהיזכר.
עצב התחולל בי, רציתי רק לסיים את הבוחן הזה להניח את הראש שלי ולבכות בשקט.
לעאזאזל, אני שונאת להביא נכשלים הביתה.
איך אני אוכל לענות, איך…?
בסוף בלב ברירה כתבתי רק מה שאני יודעת. הלכתי כשראשי היה מופנה כלפי מטה. הגשתי לה את הבחינה. והנחתי את ראשי על השולחן מרוב יאוש, וככה הייתי בכל השיעורים-לא הצלחתי להקשיב לכלום.
כך הייתי רוב היום בזמן שהקופים זרקו על ראשי כדורי סלוטף והדביקו לגב חולצתי ציור של פרה. עם הכיתוב "אני פרה".
והכי דפקטי ששמתי לב לזה רק כשהגעתי הביתה.
ואני עוד תהיתי לעצמי למה כולם הביטו בי במבט מוזר וצחקקו באוטובוס.

"איך היה היום?" אימי שאלה אותי לאחר שחזרה מהעבודה.
"נהדר- כמו תמיד.." הכחשתי.
בניסיון לשכוח מהיום הנורא הזה. נכנסתי למחשב, שמעתי שירים מהיוטיוב. כתבתי קצת בבלוג שלי על איך היום עבר לי בפוסט נחמד.

'שלום בלוג יקר- גם היום עבר עליי יום נהדר, ילד אחד נחמד התחיל איתי וטען שאני יפה, לאחר מכן אמרתי שאני לא מעוניינת בזוגיות כרגע כי אני רק בת ארבע עשרה וחצי. וזה פתטי, לאחר מכן בסוף היום כל חבריי הטובים חיבקו אותי וליוו אותי עד האוטובוס, היה לי כיף!'
העלתי את הפוסט.
למרות שזה בהחלט לא היה היום שלי. ושאין לי ממש חברים, ואף אחד אי פעם לא התחיל איתי. זה היה נחמד להמציא את הפוסט הזה.
הוא עוזר לי להישאב קצת לדימיון, ולהיות לרגע משהו שלעולם לא הייתי וכנראה שלעולם לא אהיה.
אחרי כמה דקות ראיתי כמה תגובות.
'כל יום שעובר עלייך הוא מושלם? זה כבר לא נשמע אמין..'משתמש אנונימי כתב את זה
מה זאת אומרת לא אמין?! ניסיתי לכתוב את זה באופן הכי אמין ופאקצי שיש. איך הוא עלה על זה?
'כיף לך! גם לי עבר יום נהדר היום!'
'את באמת יפה? אם כן, זה המספר פלאפון שלי-תתקשרי בהזדמנות!'
איכס, כמה אנשים שטחיים יכולים להסתובב בבלוגים.
מה הוא מפרסם את המספר שלו לכל העולם?
ואם כבר קצת חושבים על זה:
אם הייתי קצת יפה יותר, קצת רזה יותר וקצת קולית יותר (טוב, לא קצת- קצת הרבה)
חיי היו אולי הרבה יותר שמחים. אולי היו לי הרבה יותר חברים. והביטחון שלי היה קצת מעל הרצפה.
שמתי לב שבקהילות הפורומים של הבלוג פתחו איזשהוא עיתון מוזר.ובישביל זה הם צריכים סקייפ.
הם קצת נשמעים פדופילים. אבל הם גם שלחו לי הודעה באימייל שכדאי לי להצטרף. ושזה יהיה נחמד.

ראיתי שכמה אנשים הצטרפו, רשמתי להם בהודעה שאני אצטרף אבל אך ורק בתנאי שאין שיחות וידיאו או שיחות קוליות כי אני רוצה לשמור על אנונימיות. הם הסכימו ולבסוף שלחתי להם את המשתמש שלי בסקייפ. שיניתי לתמונה אקראית מגוגל. של איזו נערה טיפוסית מהטאמבלר, בלונדה עם עיניים כחולות, כזו שאנשים אוהבים לראות רק בפרסומות של גרנייר.
הם הוסיפו אותי לקבוצת וועידה שלהם. וכבר בדקה הראשונה היו כאלף הודעות.
מה שמעיד על כך במאה אחוזים שהם חפרנים.
'היי!' כתבתי.
'היי-' ענה מישהו בשם הג'וקר
'שלום!' ענתה מישהי בשם אמה ווטסון עם סימן של לב.
'היי' ענה מישהו או מישהי. אני לא בטוחה בשם רדיואקטיב. עם תמונה אקראית של בובה מהקליפ של אימג'ין דרגונס.
כל הכינויים שלהם הזכירו לי כינויים של פדופילים. קצת נלחצתי. אבל הייתי די בטוחה בזה שפדופילים לא יצליחו ל'חפור' ברמה הזו.
אלא סתם ילדים משועממים, כמוני.. בערך.