דמעות מזהב- פרק 6

אני יושבת במשרד, מעיל העור שלי נשרך מאחוריי הכסא.
יום ממש קר, בעיקר מעונן.
אני מתעוררת משקיעה אל תוך מחשבותיי מדפיקה קלה בדלת.
הדלת נפתחת באיטיות, טיה עומדת שם. פניה נפולות, אני מהמרת שהיא לא ישנה בלילות האחרונים.
"היי אליס" היא אומרת בקול צרוד.
"בואי" אני אומרת לה בחיוך והיא מתיישבת מצדו השני של השולחן.
"אני מצטערת אם אני מפריעה לך" טיה אומרת ומושכת באפה.
אני קמה מהכסא שלי ועובדת לשבת לידה, בצידו השני של השולחן.
אני לא אוהבת את הריחוק הזה.
"מה שלומך?" אני שואלת בלחש.
"אני בסדר, בערך. את יודעת, הכל רגיל כזה" טיה בוחנת את התקרה.
"אני הולכת לשאול אותך שאלה פשוטה, תעני לי בכנות" אני קמה להביא לה טישו מהתיק שלי.
טיה מהנהנת בראשה, "מתי הלכת לישון אתמול?" אני שואלת בקלילות.
"בשתיים עשרה" היא עונה בלי להסס.
"את האמת טיה" אני מתיישבת חזרה.
טיה מהססת, זונחת את מבטה לרצפה.
"לא ישנתי כל כך" היא לוחשת.
ידעתי, מצבה כל כך מוכר לי.
"אני לא יכולה יותר אליס" היא לוחשת וקולה רועד.
אני מניחה את ידי על כתפה.
"אני יודעת" אני לוחשת.
"אבל אל תוותרי לעצמך" אני מוסיפה.
דמעות עומדות לפרוץ מעיניה של טיה, היא רועדת. היא עוצרת אותן בכוח.
"זה קשה מידי" היא לוחשת, תופסת את ראשה בידיה ומניחה את ראשה בין ברכיה.
אני מניחה את ידי על גבה, אני רוצה לומר לה שאני יודעת שזה קשה מידי, אני יודעת שהיא חושבת שהיא לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר, אבל היא יכולה. זה קשה, זה מתיש ומייאשש אבל אפשרי, 'אני ההוכחה לכך' אני רוצה לומר לה אבל שום צליל לא יוצא מפי.
טיה מזדקפת, קמה במהירות מהכסא וטוענת שהיא צריכה ללכת והיא כבר חוזרת.
היא עומדת בפתח הדלת, רועדת, היא צריכה להשתחרר כבר, היא צריכה לבכות.
אני מהנהנת בראשי והיא יוצאת בהליכה מהירה.
אני יוצאת דקה אחריה, רגליי מובילות אותי לשירותים.
טיה נמצאת באחד התאים, אני בטוחה.
אני יודעת שהיא נמצאת שם כשאני שומעת נשימות כבדות ומקוטעות.
אני יוצאת מהשירותים, אם אפנה אל טיה היא תפסיק לבכות, היא לא תבכה בחברת אנשים.
אני מתהלכת במסדרון הארוך, מעבירה את אצבעותיי על הקירות, מנסה לחשוב מה לומר לה.
אני רוצה לומר לה שיהיה בסדר, לומר לה שזה בסדר לבכות, לומר לה שלא תיהיה לבד, שתבוא אליי, לומר לה שאני כאן בשבילה, לומר לה שלא תפגע בעצמה, שלא תחשוב שהיא לא טובה.
לאחר עשר דקות, אני שומעת את דלת התא החורקת נפתחת, מגפיה של טיה רוקעים ברצפה.
אני נשענת על הקיר ליד השירותים, אני שומעת אותה פותחת את הברז, שוטפת את פניה, שלא יראו שבכתה.
היא יוצאת במהירות ונעצרת לאחר כמה צעדים.
"מה…" היא מתחילה לומר, מבטה מבויש ואני קוטעת אותה עם חיבוק ארוך.
"יהיה בסדר מותק" זה כל מה שאני מצליחה לומר.
צלצול צורם מצלצל, נגמר השיעור השלישי. אני תופסת במהרה בידה של טיה ואנחנו הולכות מהר חזרה למשרדי.
אני פותחת את הדלת במהירות, מופתעת לגלות שאין פה אף אחד לאחר שהשארתי את הדלת לא נעולה.
אלישה מתקשרת אליי.
"היי אחותי, אני מפריעה לך?" שואלת.
"לא ממש" אני סוגרת אחריי את הדלת וטיה מתיישבת על הספה, פניה מבוהלות.
"אני נוסעת לכמה ימים, אחזור ביום שני" מכריזה.
"דרך אגב, שכחת את העבודה שלך בפסיכולוגיה פה" מוסיפה.
"אוף, טוב אקפוץ לקחת אותה יותר מאוחר. לאן את נוסעת?"אני שואלת
"יש לי תיק לטפל בו, בית המשפט בשיקגו, אחזור תוך שלושה ימים בערך" אומרת אלישה.
"חזרי לענייניך, אוהבת" מוסיפה.
"נשיקות" אני עונה וסוגרת את השיחה.
אני מסתכלת מבעד לחלון, גשום.
טיה עדיין יושבת על הספה, פניה עדיין מבוהלות.
"יש לי תור לפסיכיאטרית" אומרת.