ילדי הפנימייה- פרק 17

"איך היה?" שאלה קארין את עדי אחרי יום הלימודים הארוך והשקט. עדי התחברה גם לשיר וגם לקארין, היא הייתה בסדר עם כולם יחסית ליום הראשון שלה וקיבלו אותה מאוד יפה.
"שקט" ענתה לה בחיוך. "אחרי הריב הענק של שיר ונועם, הכיתה שקטה" חייכה אליה קארין. "שיר זאת הבלונדינית?" שאלה עדי, היא עדיין לא זכרה את כל השמות. "כן, ונועם זה… הילד הטוב" אמרה אחרי שלא מצאה לו תיאור. "שניהם ממש נחמדים" אמרה עדי וקארין התחילה לצחוק.
'חכי עד שתכירי אותה' אמרה לעצמה בלב.
*
"החדשה הזאת…" אמר תום בחיוך תוך כדי שהוא מסדר את בגדיו. "נדלקה על רון" חייך יונתן.
"נדלקה עליי?" רון לא הבין. "אחי… אל תיתמם, כולם ראו איך היא הסתכלה עלייך במדעים" חייך אליו תום. "אולי כי ישבתי שולחן מאחוריה?!" אמר רון בעצבים.
"אל תשחק אותה קשה להשגה, אתה יכול לומר לנו שהיא מוצאת חן בעינייך" אמר יונתן. "כן, לא נספר לאף אחד" חייך תום. רון קם ממיטתו. "יופי וכמה פלרטוטים זה לא הכל בחיים" אמר. "היא לא מעניינת, היא רק יפה בעיניי. לא יותר מזה." הבהיר להם תום תוך כדי שהוא חושב על קארין.
*
"מה את אומרת על הבנים?" שאלה אותה קארין. "הבנים? ממש חמודים… במיוחד רון" חייכה אליה עדי. "מה מיוחד בו?" גלגלה עיניים. "הוא נראה טוב… אני לא הכרתי אותו עדיין" אמרה עדי.
"הוא נראה טוב, לא יותר מזה" אמרה והצטערה על ששיקרה לה.
"אני לא חושבת… אולי התחלתם ברגל שמאל… אני מקווה להתחיל איתו ברגל ימין" חייכה לעצמה.
'היא נדלקה עליו?' 'היא נדלקה על הבחור שלי? שלי?' חשבה לעצמה קארין.
אחר כך היא נזכרה בירין ושכחה מזה.
*
כיבוי אורות.
עומר הסתובב במסדרונות בית הספר.
נועם לא הצליח להירדם, הוא עדיין חשב על שיר. שיר גם חשבה עליו.
הוא נכנס אל החדר שלה, להיזכר בה. למרות שכעס עליה… הוא אהב אותה.
היא שכבה שם, בשקט, שלווה ורגועה, בדיוק כמו שהיא הייתה איתו, רק איתו, לא כמו כולם.
הוא ליטף את פניה. "למה עשית את זה?" לחש לעצמו. "היה לנו טוב ביחד" המשיך. ידה נשלחה אל ידיו והחזיקה בו כמה שניות. הוא התכופף אל פניה. נישק אותה נשיקה ארוכה והלך בשקט.
"מה אתה עושה בחוץ?!" צעק עליו עומר. נועם נעמד במקומו והסתובב אליו.
"תראו מי זה, הילד שמרשה לעצמו הכל" חייך לו עומר בלעג. "מה אתה רוצה?" שאל נועם. "רוצה לדעת מה עשית במגורי בנות" נהיה רציני. "בגלל שיר? לא עשיתי לה כלום, תירגע" חייך נועם. עומר התקרב אליו בכעס. נועם הלך לדרכו אבל עומר לא איפשר לו ללכת. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל עומר. "לחדר שלי" אמר נועם. "אתה בא איתי, לחדר המנהל" חייך בלעג שוב. "בשביל מה? לספר לו על זה שמורה בבית הספר מתחיל עם תלמידה?" בשלב הזה עומר ונועם רבו מכות.
"מה אתה עושה?!" צעקה שיר על עומר שהכה בחוזקה את נועם. "תעזוב אותו" אמרה. "בוא איתי" לקחה את נועם לשירותים לטפל בפניו.
היא לקחה נייר וכמה פלסטרים ושמה על פצעיו.
הם היו קרובים, יותר מדי. הם לא דיברו בכלל. "למה את עושה את זה?" שאל אותה נועם. "עושה מה? מפרידה ביניכם? מישהו היה צריך לעשות את זה" אמרה ונגעה בפניו. "סליחה" אמרה אחרי שראתה שהכאיבה לו.
"איך קמת?" שאל אותה. "חלמתי עלייך…" אמרה לו, הוא נזכר ששנייה לפני זה היה בחדרה.
"אז קמת מהחלום?" שאל. "ממש… קמתי מהצעקות שלכם" אמרה.
"זהו סיימתי" נעמדה. הוא נעמד אחריה.
"למה שיחקת בי?" שאל אותה בכעס. "לא שיחקתי בך" אמרה.