"ככה זה מרגיש" – פרק 32 'סודות'

אשלי התיישבה על המיטה שלי בישיבה מזרחית, ושיחקה עם האייפון הלבן שלה שאותו זרקה ותפסה באוויר – מתעלמת ממני לגמרי. "אשלי נו!" רטנתי וקפצתי מעט על הרצפה.
"את מוכנה להגיד לי כבר מה ראית אתמול בלילה?!" אמרתי בהתחננות. הסקרנות הרגה אותי. מאתמול – היא לא הוציאה מילה מהפה לגבי המסיבה. לאחר עוד כמה ניסיונות התייאשתי והתיישבתי על קצה המיטה, כשהגוף שלי מסובב אליה.
היא עצרה לפתע והניחה את האייפון על המיטה, מעבירה את מבטה אליי. היא נאנחה לפתע ופתחה את פיה. "בסדר," היא אמרה לבסוף ופרסה את ידיה לצדדים. עיניי גדלו וחיוך גדול עלה של שפתיי. "יש! שפכי" חייכתי וסובבתי את כל גופי לכיוונה.
"אתמול.." אשלי קטעה את עצמה כשתקתוק על הדלת מלמטה נשמע. סבתא רוס לא בבית, היא יצאה עם אחת מחברותיה לארוחת בוקר במסעדה נחמדה ואליס בטח בחלום התשיעי שלה – ככה שאני צריכה לקום ולפתוח את הדלת. נאנחתי בקול, ובאי רצון התרוממתי מן המיטה והתקדמתי אל היציאה מן החדר. ירדתי כשאני מדלגת בקפיצות קטנות בין כל שתי מדרגות והגעתי אל רצפת הסלון. התקדמתי אל הדלת החומה והגדולה ופתחתי אותה.
"היי.." אוון אמר בחיוך מהוסס, וגירד במבוכה בעורפו. "אשלי פה?"
לפני ששמתי לב – יד ימין שלי התאגרפה ונחתה לתוך בטנו השרירית של אוון. הוא כיווץ את מצחו בכאב ואחז בגופו. "למה זה היה?!" הוא שאל ב'תמימות'. "אתה יודע בדיוק למה!" הרמתי את קולי והנחתי את היד על הידית, מתכוונת לסגור את הדלת בפרצופו.
"חכי, לא" הוא אמר במהירות ודחף בידיו את הדלת חזרה. נאנחתי ושילבתי את ידיי כשאני מחכה שיידבר. שבת בבוקר – ואין לי כוח לשמוע את התירוצים המפגרים שלו שיגרמו לאשלי לבכות יותר מאתמול.
"היא פה, נכון?" הוא שאל והרים גבה, מרים את ראשו ומעביר מבט על הסלון מאחוריי. אצבעותיי רקדו על הידית ופי היה סגור, לא אמרתי מילה. הוא נאנח ונענע את ראשו. בחנתי כל תנועה שלו כשהוא העביר את אחת מידיו בשיערו המתולתל והמלא.
"אני רוצה לדבר איתה," הוא אמר בשקט והכניס את ידיו לתוך הכיסים הקדמיים שבג'ינס שלו. "אוון, אתה גרמת לה לבכות כמו ב – "
"אני יודע, שאנל," הוא קטע אותי, וכאב קטן שגרם לי להרים את מבטי אליו נשמע בקולו. "הייתי מפגר, בסדר? אני לא יודע למה אמרתי לה את זה ו – "
"היית גם חמור, ואידיוט… " הפעם אני קטעתי אותו והמשכתי לתאר את התנהגותו.
הוא כיווץ את עיניו במהירות אליי – ונאבק בחיוך הקטן שניסה לעלות על שפתיו. חייכתי גם כן וסובבתי את ראשי אל המדרגות, מביטה מרחוק בדלת החדר שלי שהייתה פתוחה לרווחה.
החזרתי את מבטי בחזרה אל אוון ונאנחתי בקול. פרסתי את ידיי הצידה – מסמנת לו להיכנס. חיוכו התרחב וחשף את שיניו הלבנות כשהוא התקדם צעד אחד קדימה לתוך הבית. סגרתי את הדלת אחריי, ובלי יותר מידיי דיבורים הצבעתי בידי על החדר מלמטה. "תודה" הוא אמר ושפשף את ראשי כמו ילדה קטנה. "כן כן.." מלמלתי בחיוך קטן, ובריצה קלה הוא התקדם אל המדרגות ועלה למעלה.

לאחר שנכנסתי אל המטבח, פתחתי את המקרר והוצאתי מתוכו בקבוק שוקו שהנחתי על השיש. עמדתי על קצות האצבעות ופתחתי את אחת הארונות הקטנים, שולפת מתוכו כוס זכוכית גבוהה.
פתחתי את הפקק של הבקבוק ומזגתי את השוקו עד כמעט סוף הכוס. סגרתי את הבקבוק בחזרה והכנסתי אותו לתוך המקרר. ביד אחת החזקתי את הכוס המלאה בשוקו הקר וביד השנייה הוצאתי מתוך הכיס שבקפוצ'ון האפור שלי את האייפון שלי והקשתי את הסיסמא הקבועה שלו. הודעה חדשה נראתה על הלוגו הקטן והירוק. נכנסתי אל תוך ההודעות, וקראתי אותה.

"מצטער על מקודם, נתקלתי במשהו. מי הקפיץ אותך בסוף?" קראתי את ההודעה של אוסטין שלפי השעה שלה, נשלחה אתמול בשלוש בלילה. חייכתי לעצמי והתחלתי להקליד.

"זה בסדר, לוגן הסיע אותי ואת אשלי הביתה" שלחתי חזרה לאוסטין. להפתעתי – לאחר כמה שניות נשמע צלצול קטן מיד.

"אהה, טוב." הוא שלח חזרה. זה אולי ישמע מוזר – אך כבר מקריאת ההודעה הבנתי שמשהו לא בסדר. כיווצתי את גבותיי בבלבול והתכוונתי לשלוח משהו חזרה, אך עצרתי את אצבעותיי שנחו מעל האייפון והתכוננו להקליד שוב. לאחר כמה שניות שבהן סיימתי לשתות את כל השוקו שלי, נשמע צליל פעם נוספת.

"אני צריך לדבר איתך. את פנויה עכשיו?" ברגע שקראתי את ההודעה הנשימה שלי נעצרה. מה קרה לכולם אתמול? אשלי עם הסוד הכמוס שלה ועכשיו אוסטין.

"כן ברור, תבוא אליי" שלחתי חזרה והנחתי את האייפון שלי במהירות חזרה לתוך הכיס כששמעתי רעשים קטנים. סובבתי את ראשי, וצפיתי באשלי מלווה את אוון אל הדלת בסלון. היא פתחה אותה, ושנייה לפני שהוא יצא היא נתנה לו נשיקת פרידה. היא צחקקה כשהוא סירב להתנתק ממנה. לבסוף הוא התייאש, נשק לשפתיה פעם נוספת ויצא מתוך הבית. היא סגרה את הדלת אחריה, ונשענה עלייה בחיוך ענקי שהיה אפשר לראות מניו יורק.
"הכול בסדר עכשיו?" שאלתי בחיוך ונכנסתי לאיזור הסלון, מתיישבת על הספה. "אה אה" היא בקושי הצליחה לדבר מרוב חיוכה וזרקה את עצמה על הספה ממולי, כשהיא נאנחת בחולמניות ושיערה הבלונדיני מתעופף באוויר.
"יופי, אז עכשיו את יכולה להגיד לי מה קרה אתמול" ברגע שדיברתי היא העבירה את מבטה אליי במהירות, כשחיוכה מתעקם באטיות לקו ישר. חייכתי אליה חיוך שמעביר את המחשבה שלי – 'לא שכחתי'.
אשלי שאפה אוויר מאפה אל ריאותיה, ושינתה את תנוחתה על הספה לישיבה עם הרגליים על הרצפה. היא נשמה עמוק ושברבה את שפתיה, מנסה לקחת את כל הזמן שבעולם. צחקקתי , "אשלי נו, אני יוכל להתמודד עם מה שזה לא יהיה שראית" משכתי בכתפיי.
היא לבסוף הרימה את מבטה שהיה מורכן אל עבר אצבעותיה ששיחקו יחד אליי, וליקקה את שפתיה לפני שדיברה. "אני.." היא נעצרה, והסיטה את מבטה על הסלון.
"אתמול, אחרי שירדת לחפש את אוסטין ניסיתי למצוא לעצמי תעסוקה והסתובבתי בין החדרים הענקיים של לילי," היא אמרה ועצרה נוספת, מעבירה את מבטה אליי. הנהנתי את ראשי, וחיכיתי שתמשיך. "אחרי שלושה חדרים שעברתי בניהם, הצצתי לתוך החדר הרביעי ו-" היא עצרה פעם נוספת והעבירה יד על מצחה. לפי התגובות שלה – היא ניסתה להיאבק במה שאמרה.. או יותר נכון – ניסתה לומר.
"אני מעדיפה שהם יספרו לך," היא אמרה לבסוף במבט מתחנן. הרמתי גבה ובחנתי אותה. "אשלי, על מה את מדברת?" שאלתי והרמתי את רגליי על הספה, יושבת בישיבה מזרחית. "אשלי, מה היה בחדר..?" שאלתי פעם נוספת והיא נאנחה. אשלי המשיכה לדבר, יודעת שאין לה ברירה.
"הצצתי לתוך החדר, וראיתי את אוסטין.." היא אמרה ועצרה פעם נוספת. ידיי שהיו בתוך הכיסים של הקפוצ'ון שלי לאט לאט יצאו מתוכו, ונפלו על הספה. אשלי שתקה ובהתה בי, בזמן שאני בהיתי בה. נשימתי נעצרה, וקפאתי במקום.
נזכרתי בפעם האחרונה שבה ראיתי את אוסטין במסיבה.
כשהוא הלך.. עם אלכסנדרה.
"אל.." הפה שלי בקושי יכל להיפתח ולדבר, מרוב כל התחושות שצפו בגופי. הרגשתי את הגרון שלי מתייבש כשניסיתי לדבר. "אלכסיס?" שאלתי לבסוף כשיכולתי להוציא הגה כל שהוא מפי.
עינייה של אשלי התכווצו במהירות לעברי, והיא הביטה בי בבלבול. "הזונה מהקולג'?" היא שאלה בקול רך, "לא.." היא הוסיפה במהירות ונענעה את ראשה. התחושה שאיבדתי חזרה מעט לידיי ולכל גופי, אך על פניי הופיע מבט מבולבל בדיוק כמו של אשלי. "אז.. מי? ומה?" שאלתי כשלא הבנתי כלום עדיין מן הסיפור – אלא רק הדבר האיום שהתחלתי לחשוב.
"ראיתי את אוסטין וזואי בחדר.. היא התקרבה אליו ונישקה אותו אבל הוא התרחק ממנה במהירות וזה כל מה שהספקתי לראות" היא אמרה בקול שקט ובהתה בעיניי, "בדיוק ראיתי אותך עולה למסדרון ו-"
"רגע," קטעתי אותה, לא מאמינה למה שאני שומעת. לאט לאט התחושה נעלמה שוב.
"זואי?" הקול שלי היה חנוק, ועיניי גדלו בהפתעה. אשלי לא הצליחה להשמיע שום קול מפיה, ורק הנהנה באטיות בראשה.