לראות מהצד – הקדמה
תמיד ראיתי אותו, גם כשהוא לא ידע.
עליו ידעתי הכל, חוץ מאת שמו.
כשהוא נעלם, ידעתי עם מי.
זה היה הנער הזה שכיניתי בשם אלי.
איני יודעת את שמו ולכן אין כל סיכוי שאוכל לקרוא לו.
תמיד, בבית הספר, כשראיתי את הילד הזה, שהכינוי שלי אליו הוא אלי, ראיתי אותו עם הילדים האלו.
כל החבורה.
ראיתי שהם לא היו כמו חברים רגילים. הם תמיד גרמו לו לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות.
פעם אחת, כשהיו בבית הספר ואיחרו לחזור לכיתה מההפסקה, וכך גם אני,
הלכתי לכיתתי ועצרתי על ידם, שאלתי למה הם לא בכיתה, הם התנהגו ממש לא יפה, אחד מהילדים, ירון, התקרב אלי ולחש לו משהו. אלי מיד התקדם אלי, אך אחרי שנייה הוא חזר אל ירון ושאל אותו משהו בלחש, הוא לא תמיד בטוח במעשים הרעים שהוא עושה, אך הוא עדיין עושה.
"כן, תשאל אותה" ירון ענה לו בתשובה.
"תשאל אותה אתה" אלי הפגין אומץ.
"לשאול מה?" התקדמתי אליהם ושאלתי.
"רוצה מכות?" אלה היו המילים שירון שאל. אני זוכרת עד כאן כאילו זה קרה לפני שנייה.
השאר כבר ידוע מראש.
וחבל שהוא קרה. למה אלי לא יכל לעזור לי? גם אם הוא לא מכיר אותי אני יודעת שהוא לא כזה, הוא לא כמו כולם.
ו… נראה לי שאני אוהבת אותו. את אלי!
אולי בגלל זה עקבתי אחריו תמיד.
מאז שקרה המקרה שלי עם אלי, והחבורה המעצבנת שלו, אני לא יכולה עם צמד המילים "רוצה מכות" או עם כל משפט שהמילה מכות מופיעה בו. גם כשראיתי בחור עם ילד והוא שאל את הילד "קיבלת מכה…" הוא המשיך לדבר אך אני ברחתי. כי אני פוחדת מהמילה הזאת פחד מוות ואין משהו שיגרום לי להפסיק.
אני חייבת לברוח מאותו המקום בו שמעתי את המילה, אני לא יכולה לברוח לאט, אני בורחת הכי מהר שאני יכולה, פותחת את הדלת, שבדרך כלל נעולה, ואם היא לא נפתחת אני נכנסת מהחלון, עולה לחדר שלי, נועלת את הדלתות, סוגרת את החלון ומתיישבת מתחת לשולחן. דרך השולחן אני יכולה ליצור קשר עם יאיר, הידיד הכי טוב שלי.
הוא טס לחול והשאיר לי (בטעות) את הפלאפון הישן שלו. זה טוב, כי ההורים שלי רצו לנתק את הקשר ולא נתנו לי לדבר אתו. הם דאגו למחוק את המספר שלו מהפלאפון שלי וגם להחליף לי פלאפון, להחליף מספר, הם חשבו שיש לו את המספר שלי, והם צדקו, הם כל הזמן בדקו שאני לא מתקשרת אליו, עד שהמספר שלו נמחק מזיכרוני. ואז נזכרתי בפלאפון הישן שלו שתמיד שמרתי. החלפתי סטטוס למשהו שדומה לי. יום אחרי נשלחה אליי הודעה. "תרצי להיות חברה שלי?" ממספר לא מזוהה. שאלתי מי זה והתחלנו שיחה. מאז אנחנו בקשר ואין לי כל דרך לדבר אתו במקום שהוא לא מתחת לשולחן. שמתי את הפלאפון שלו מתחת לשולחן, שם נמצאים הזיכרונות. ההורים שלי חושבים שהפלאפון נשבר ושאין לי מה לעשות אתו.
אם הם היו יודעים שהוא לא נשבר הם לא היו נותנים לי להיות אתו. לא הייתי יכולה לדבר עם יאיר כל יום כמו שאני רוצה.
יאיר כל שבוע מלמד אותי מילים חדשות בצרפתית הוא ידע שאני כל כך רוצה ללמוד את השפה הזאת. כשרציתי בהתחלה ללמוד את השפה לא ידעתי שיהיה לי קשה ללמוד אותה. זה כי היה לי תמיד קשה ללמוד שפות, גם באנגלית לא הייתי משהו בהתחלה אבל מגיל שלוש עשרה ידעתי את הכל מצוין. כן, ידעתי אנגלית טוב יותר מאנשים בני עשרים בגיל שלוש עשרה.
אבל תמיד בשלוש שנים הראשונות ללמוד שפה חדשה תמיד היה לי קשה מדי והייתה לי תחושה שאני לא יכולה. אבל כן הצלחתי.
שכחתי לספר עליי.
אני בת שש עשרה.
שמי המלא הוא אלינור אמנוור (שם המשפחה שלי התעוות עם השנים) אך תמיד קראו לי אמי.
איך אני נראית? רזה מדי.
שיערי בלונדיני וזה לא יפה לדעתי.
אני מקובלת אך עדייך לא אוהבת את המראה שלי.
שיערי, לא רק שהוא בלונדיני, הוא גם ארוך מאוד. הוא מגיע לי לגב, בדרך כלל, למרות שאני מסתפרת, עד הכתף, כל שבוע שבועיים. אני שונאת להסתפר ועוד יותר שונאת שיער ארוך.
יש לי עיניים ירוקות – כחולות.
אני מאוד נמוכה, מאלי אני נמוכה בהרבה.
אני שזופה, זה הדבר היחיד שאני אוהבת בי.
אלי לא רזה ולא שמן, ואני אוהבת את זה.
לאלי יש שיער בצבע חום די בהיר ובארוך מתאים לדעתי. לא ארוך ולא קצר כל כך.
אלי גבוה אבל יש, מעט, שגבוהים ממנו.
יש לו עיניים ירוקות.
אלי לא ממש שזוף, נראה שחצי מהידיים שלו שזופות וחצי לא. לא יודעת מה קרה, לא שאלתי.
אני אוהבת את אלי ולא יודעת איך לגיד לו…
אין לי יותר מה לספר עליו. רק לעכשיו.
תגובות (6)
אכתוב את הסיפור בלי קשר לתגובות.
מי שמגיב, תגיבו מה שאתם באמת חושבים, אל תנסו להפוך את המילים לעדינות יותר…. אם אתם באמת חושבים משהו רע.
תודה, אומיר ;)
ומי שקורא בבקשה תדרגו
כי אני מרגישה צורך לדרג את הסיפור שלי באחד.
אני לא יודעת למה רציתי לדרג לעצמי אחד
עכשיו אני לא רוצה כי כבר דירגתי.
זה מה שאני חושבת שחושבים על הסיפור, כי לא מדרגים.
אם את שואלת למה לא מדרגים, התשובה היא פשוטה: כמות האנשים באתר הזה היא מצומצמת מאוד. מי שכן מגיב, מגיב לרוב על אותם סיפורים, או על שירים וסיפורים שקשורים להתאבדות או בעיות עם החיים (בתחושתי האישית, אנשים כאן באים יותר לנחם מאשר לקרוא סיפורים). איני מזלזל באותם אנשים שכותבים סיפורים ושירים שהם מאוד ישירים ופסיכולוגיים, אבל רק שתדעי לאן התגובות הולכות בסופו של דבר.
על הסיפור? אני ארצה להמשיך לקרוא אותו. כמובן, יש הרבה נקודות לשיפור.
קודם כל, את צריכה להחליף הרבה מאוד מסימני הפיסוק שלך, ספציפית הפסיקים, לנקודות. את מסיימת הרבה מאוד מהמשפטים שלך בפסיקים, בזמנים שבהם צריך לחתום אותם עם נקודה.
אגיד מה שאמרתי לך בתגובות הקודמות שלי- גווני במילים. יש בסיפורים שלך חזרה על מילים רבות במרווח קצר מאוד. השתמשי במילים נרדפות שיכולות להעביר את אותו מסר. הקורא ירצה חידוש ולא חזרה על אותם דברים.
דבר אחרון הוא, שאת לא מספרת לנו את הדברים הבסיסיים שנצטרך לדעת כדי להתחיל את הסיפור באופן מסודר. באיזה מקום הסיפור קורה? באיזה שכונה הדמות הראשית נמצאת? יש הרבה מאוד אלמנטים שחסרים כדי שנוכל להתחיל להריץ סרט מדומיין של מה שמתרחש בסיפור.
הדבר האחרון, חוק בסיסי בכל סיפור: הראי, אל תספרי. תני לנו לדעת מה קורה בסיפור ואיך כל דבר ודמות נראית לפי אירועים, ולא לפי נתינת מידע ישיר מפיו של המספר.
ללא קשר, אני רוצה להגיד לך תודה. אחת טיפה יותר עמוקה מאחת חולפת תוך כדי מעבר על הסיפור שכתבת לאחר שעלה לאתר. את אחת מהיחידות שבאמת מגיבה בכנות, ומראה טעויות שקרו בסיפור. תמשיכי לעשות זאת, ויזהו אותך בתור כותבת וחברה רצינית. הייתי אומר באחד מין הימים, אבל זה קורה עכשיו, כי אני כבר מזהה אותך בתור אחת כזאת.
ובמידה ואת עדיין בסיעור מוחות עם עצמך- תמשיכי. אני רוצה שתמשיכי לכתוב. דירגתי אותך חמש, גם כי אני חושב כך, וגם כי אני סבור שאת לא רוצה לחשוב שהסיפור שלך שווה נקודה בודדת :)
תודה על תגובתך.
המשכתי את הסיפור לפני יום או יומיים.
אני אוהבת שדירגת את סיפורי לחמש נקודות. זאת שאני שדירגתי למספר אחד.
שיניתי את כינויי לאומשיר.
קראתי את התגובות שלך. ידעתי שזאת את שדירגת לאחד :)