A-188
מקוו. שאהבתם, מהפרק הבא הפרקים היו בעיקר מנקודות המבט של אלכס וג׳ונתן שהם נמצאים בצבא ופחות משל שאר החבורה שנמצאים בעיירה הקטנה בה הם גרים. הסיפור כבר הגיע לחצי שלו, אין לי מושג עדיין עוד כמה פרקים נשאר כי אני עדיין כותבת אותם אבל יש עוד דרך ארוכה עד שהסיפור יסתיים סוף העונה שהוא סוף הסיפור יסתיים בהפתעה ובסיכום על כל הדמויות *הפרק מכיל קטע קצר מהסרט יצוריים יפייפים

מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 11

A-188 19/02/2016 869 צפיות 2 תגובות
מקוו. שאהבתם, מהפרק הבא הפרקים היו בעיקר מנקודות המבט של אלכס וג׳ונתן שהם נמצאים בצבא ופחות משל שאר החבורה שנמצאים בעיירה הקטנה בה הם גרים. הסיפור כבר הגיע לחצי שלו, אין לי מושג עדיין עוד כמה פרקים נשאר כי אני עדיין כותבת אותם אבל יש עוד דרך ארוכה עד שהסיפור יסתיים סוף העונה שהוא סוף הסיפור יסתיים בהפתעה ובסיכום על כל הדמויות *הפרק מכיל קטע קצר מהסרט יצוריים יפייפים

בחזרה לשיחה של ג׳ונתן ואלכס מהפרקים הקודמים…

-אלכסנדר (אלכס) טורן- 

קשה לשמוע אותו אומר את כל אותם הדברים, קשה לעכל שבקרוב גם אני אחווה את אותם הרגעים הקשים. 
״ספר לי עוד״ אני מבקש ממנו. 
״מה עוד אתה רוצה לדעת?״ הוא שואל בחיוך ומשעין את ראשו אחורה על משענת הספה. 
״תמיד אמרת שהמלחמה הזו כושלת…״ אני מתחיל לומר והוא מיד מבין למה אני מתכוון. 
״הם לא נותנים לנו להילחם כמו שצריך כדי לנצח בה״ הוא מתחיל לספר, אני יושב בשקט לא מפריע לו. 
״חוקים הומונוטריים טיפשיים, חוקים וכללים שאי אפשר לעבור עליהם, תקשורת מטומטמת שבוחנת כל צעד וצעד שלנו מעבר לים״ הוא אומר בעצבים. 
״הם מסתכלים על כל הדברים הלא נכונים, ואם אנחנו עושים טעות, מיד מפרסמים כתבות שיקריות, ׳אריות-הים רוצחים ילדים ערביים׳ זה מה שהם כותבים״ הוא מגחך ומחייך חיוך מלא חוסר אי אמון משווע. 
״הם לא מבינים שאנחנו עושים את מה שעלינו לעשות כדי לשרוד שמה, ילדים תמימים הם אומרים? הילדים מחזיקים בנשקים, בפצצות נגד טנקים, בפצצות נגדינו״ הוא מניד בראשו. 
״זה חסר הגיון לחלוטין, מה שהם מונעים ממנו, גורמים לנו להסתכן… והכל בגלל איך שהעולם עלול לראות אותנו״ הוא אומר לי. 
״ועכשיו אתה רוצה לחזור לשם?״ אני שואל אותו מבולבל, אני יודע למה הוא חוזר, בגללי, אבל אחרי כל מה שהוא מספר איך הוא יכול לרצות לחזור לשם עוד פעם. 
״אנחנו חיילים אח קטן, אנחנו מייצגים משהו, עד היום עברנו את כל החרא הזה ביחד ואנחנו נמשיך לעבור את זה ביחד״ הוא מחייך לעברי, אפשר לראות מבעד לעיניים שלו, עד כמה הוא גאה בי. 
״אני לא מבין למה אתה מוכן לעשות את ההקרבה הזאת בשבילי?״ אני מנסה אולי להניע אותו מכך, מההחלטה שהוא לקח, אחרי כל מה שהוא עבר לחזור אל הסבל הנורא הזה? 
״בוא אני אספר לך משהו נוסף אלכס…״ הוא מתחיל לומר. 
״בשבילם ׳הקרבה׳ פירושה ׳הפסד׳ בעולם שאומר לנו שאנחנו יכולים לקבל הכל…״ הוא לוקח נשימה קטנה ומיד ממשיך לדבר.
״אבל אני מאמין, שהקרבה אמיתית היא ניצחון, כי היא דורשת מהרצון שלנו לוותר על משהו או על מישהו שאנחנו אוהבים, למען משהו או מישהו שאנחנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו״ הוא מחייך לעברי. 
״אני לא אשקר לך אלכס, זה בהחלט הימור מסוכן ואני בחיים לא אסלח לעצמי אם אאבד אותך״ הוא מסיים את דבריו ומביט לפניי, עיניו סורקות את עיניי. 
אני יודע שהוא רואה מעבר אלי. 
אל תוכי. 
״ההקרבה לא תעלים את הכאב של ההפסד״ אני אומר לו בשקט, הוא מוותר על הכל, על משפחתו על חייו כדי לחזור ביחד איתי ואין לדעת מה יקרה שמה.
״זה הימור שאני מוכן לקחת״ הוא מחייך לעברי ומניח יד חמה ומוכרת על כתפי. 

שעות שאנחנו יושבים ורק מדברים, על הכל ועל כלום.
מעלים זכרונות מפעם, חוויות גם טובות וגם רעות שעברנו ביחד.
הוא מספר לי דברים רבים על הצבא, איך זה היה בשבילו להיות בחצי הכדור השני מגן על המדינה.
״אתה יודע…״ הוא מתחיל לספר ולוקח נשימה עמוקה לראותיו.
״מה?״ אני מרים את מבטי אליו, חוקר את פניו הדומות כל כך לשלי, רק בוגרות בכמה שנים בודדות.
מסכה אטומה ורצינית עולה להופיע על פניו.
״אבא תמיד היה אומר…״ הוא אומר ועוצר לרגע, מסיט את מבטו ממני ומסתכל אל הרצפה המבריקה.
הלב שלי החסיר פעימה, אני לא כל כך זוכר את אבינו, הייתי צעיר וג׳ונתן הגן עלי מפניו תמיד.
״אם ברצונך לדעת את אופיים האמיתי של אנשים, תתחיל מלחמה״ הוא צחק צחוק שקט וריק מהומור, מרים את ידיו אל מאחורי עורפו ונשען עליהן על הספה.
״אני חושב שזה הדבר הנכון היחיד שאי פעם יצא מפיו הבלוי והשיכור״ הוא אומר לי ומניד בראשו.
״ראיתי את אופיים, של שני הצדדים… תתכונן״ הוא אומר לי, משאיר את דבריו כמו חידה או תעלומה התלויה באוויר.
אני מגחך ונותן לו מכה קטנה על החזה.
״די, אני חושב שדיברנו על הצבא מספיק״ אמרתי לו בחיוך וקמתי מהספה שכבר קיבלה את צורתי הגדולה במשך השעות שישבתי עליה.
״אתה צודק!״ הוא חייך וקם גם הוא אחריי, עומד מולי.
״מתי תבוא לראות את מיילי?״ הוא שואל לפתע, הוא צודק, לא ראיתי את האחיינית שלי כלל מהרגע שהיא נולדה.
אני לא יודע מה לענות לו, אני לא רוצה לפגוש ברוז, לא כי לא התגברתי עליה, התגברתי עליה וממזמן.
אני פשוט לא חושב שיש סיבה שניפגש.
״אולי מחר״ אני עונה לבסוף לאחר רגע קצר של מחשבה, לא מבטיח לו שום דבר.
הוא מהנהן קלות למרות שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי ויודע שאני לא באמת מתכוון לדבריי.
אני מביא לו חיבוק קצר וגברי, טופח על שכמו פעם אחת ושב על עקבותיי.
יוצא מבעד לדלת הדירה הקטנה, ונושם עמוק לרווחה.
השעות האחרונות היו טעונות…


תגובות (2)

פרק ממש יפה! תמשיכי
שבת שלום ^-^

19/02/2016 17:21

וואו כמה זמן לא הייתי באתר!!! וברגע שנכנסתי בחזרהה ישר נכנסתי לפרופיל שלך והשלמתי את כל הסיפורים המדהים שלךך , אני פשוט מאוהבת בכיתה המיוחדת שלך את כותבת פשוט מושלםם
נייד פור ספיד וטו פייט פור יט הסיפורים הכי מושלמים בוודאות
והסיפור בזה בכלל את חייבת להמשיך במהירות אני במתחח
אוהבת מור , מקווה שאת עדיין זוכרת אותי xoxo

20/02/2016 11:36
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך