מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 4

-אושן מייקלסון- 

כבר ימים שלא יצאתי מחדרי, ימים שלמים מאז שהודיעו לי את הנורא מכל. 
יום בהיר אחד הם הופיעו על סף דלתי, עם מכתב ארוך ומחזיק מפתחות מטומטם. 
״הוא רצה שזה יהיה שלך״ אני זוכרת את מילותיו של החייל שעמד מולי. 
וכמובן שהודיע לי על מותו של דין. 
זה כאב בכזאת עוצמה שלא הכרתי, יגון עמוק ואפל הקיף אותי. 
מאז אני לא יוצאת מחדרי… 
לילות שלמים של סיוטים מילאו את עולמי וברגע שקמתי הסיוטים הפכו למציאות רדופה. 
לא ידעתי שככה אני ארגיש, לא ידעתי שכשהוא ימות אני יהיה כל כך שבורה. 
התאהבתי בו אנושות והסכמתי לחכות לו, שיחזור בחזרה מהמלחמה. 
אבל הוא לא חזר, רק מכתב ומחזיק מפתחות מטומטם. 
לא פתחתי עדיין את המכתב הארוך, אני לא רוצה לדעת מה כתוב שמה שחור על גבי לבן. 
אני לא צריכה עוד כאב שיזעזע את עולמי בפעם השנייה. 
אני פשוט שוקעת באבל נורא, וימים, כבר ימים שאני לא יוצאת מחדרי… 

_______________

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן- 

אני מביט על הפנים הקטנות והשלוות שלה, כל כך עדינות ומתוקות שזה גורם לי לשכוח את כל הזוועות שמסביב. 
הכל נשכח כשאני מביט בפנייה הקטנות והיפות. 
אני מצליח לשכוח מכל מה שעברתי, מכל מה שפגע בי, שהרג אותי מבפנים. 
אני מצליח לשכוח מאלכס ומהתמונה שלו במדים. 
הכל נשכח ממחשבותיי. 
היא ערה, משחקת בבובה קטנה ופרוותית בין ידייה הקטנטנות.
היא כל כך דומה לי, זה נראה שאת כל המראה שלה היא לקחה ממני. 
השיער החום, העיניים החמות, השפתיים העבות, הריסים הארוכות, הבעות פנייה, מבנה הגבות, האף הקטן והסולד. 
אני יוצא מחדר הילדים, משאיר את הדלת פתוחה לסדק דק למקרה שהיא תבכה אני יוכל לשמוע את קולה העדין. 
אני נכנס אל הסלון, הבית ריק פרט לי ולמיילי הקטנה שבחדר הילדים. 
אני מתיישב על הספה הרכה, המשענת ישר בולעת אותי לתוכה. 
וברגע שנתקתי את עיניי מפנייה העדינות והשלוות של מיילי הקטנה כל זוועות העולם חזרו בחזרה. 
אני לא יודע מה כולם יודעים, על התפקיד שהיה לי שם, ביחידת אריות הים של צבא ארצות הברית. 
צלצול רועם מעיר אותי מהמחשבות שלי, אני מוציא מהר את מכשיר הנייד שלי מכיס מכנס הג׳ינס השחור שלרגליי. 
על המסך הבהיר מופיע שמו של אחד מהאנשים ששירתו איתי, אני ישר עונה, בלי להסס אפילו לא לשנייה. 
-״ג׳ף אני כל כך שמח לשמוע ממך, התחלתי לחשוש לחייך!״ אמרתי ישר ברגע שעניתי לשיחה, צחוקו נשמע מהבעד השני. 
-״מוקדם מידי בשביל לצחוק על זה צלף, אני בטוח שהתגעגעת״ הוא מכנה אותי בכינוי שכבר כל כך הרבה זמן לא שמעתי, לא מאז שהשתחררתי רישמית. 
החיוך יורד מפניי. 
-״מה הצלחת להשיג לי?״ אני משנה את הנושא במהירות.
-״אז ככה אדוני, אחד מהעמיתים שלי  אישר בוודאות פעולה משותפת של אריות הים והנחתים בגבול עיראק״ אמר בקול כבד, כבר כמה זמן שלא היה שום פעולה משותפת בין הזרועות, מעניין מה קרה. 
-״פעולה משותפת?״ אני שואל אותו מבולבל. 
-״יש טרוריסט בשם קייסלח מוחמד אקף הוא הרג כמעט עשרים נחתים בשבוע שעבר״ דבריו גרמו לליבי להעצר לרגע קל. 
-״עשרים?!״ שאלתי המום, עשרים חיילי מארינס הרוגים, עשרים אחים, על אדמה זרה. 
-״הם רוצים לתפוס אותו, חי או מת ג׳ון״ אמר ברצינות, אפשר היה לשמוע את הכובד בקולו. 
-״ג׳ון אני חושב שכדאי שתדע שאחיך אלכס הולך להשתתף במבצע הזה״ ובפעם השנייה ליבי עצר לרגע קל. 
-״ג׳ף איך אני אוכל לעזור?״ אני שואל החלטי. 
-״אריות הים יקבלו בברכה בחזרה את הצלף שלהם לפעולה אחת נוספת ואחרונה״ קולו הדהד מהבעד השני של הקו והשיחה התנתקה. 
אין שום סיכוי שאני הולך לתת לאלכס להילחם על אותה האדמה ספוגת הדם שעליה אני נלחמתי, לפחות לא בלעדיי…