מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 6

-ליסה בל מיארנדר-

אני מתלבשת במהירות הבזק, שעת לילה מאוחרת ותומי ישן עמוקות. 
אני ממהרת ללבוש בחזרה את בגדיי ולנעול את מגפיי השחורות על רגליי, נזהרת עם כל תנועה לא להעיר את תומי הישן על המיטה. 
אין לי מושג מה קרה ומה הוביל לדבר, אבל מתוך כאב הפרידה מצאתי את עצמי על סף דלתו של תומי חבר הילדות שלי. 
אני יודעת עד כמה אני הולכת לפגוע בו עכשיו ובלוק… 
החברים הכי טובים מאז בטן ולידה ואני זאת שהפרעתי באמצע, רק בגללי הם לא מדברים, רק בגללי הם כבר לא אותם החברים. 
אני לובשת על עצמי את המעיל השחור שלי ומתקדמת צעד אחר צעד אל עבר דלת חדר השינה, נזהרת שרגליי לא יחרקו על המרצפות המבריקות של הרצפה. 
״לאן את הולכת?״ קול שקט וישנוני קרע לפתע את הדממה וגרם לליבי להחמיץ פעימה. 
תומי התעורר בכל זאת, למרות שנזהרתי כל כך לא להרעיש. 
לא ידעתי מה לומר, הרי אני מסתלקת באמצע הלילה מהמיטה. 
״הביתה, אני חולה״ לבסוף גמגום מטומטם יצא מבעד לפי וכל כך הצטערתי שזאת התשובה הכי מוצלחת שיכולתי להוציא. 
״אני לא ילד קטן ליסה, את לא צריכה להתחמק״ הוא אמר בשקט וקם מהמיטה, לובש בחזרה על גופו העירום הלבוש רק בוקסר מכנס טרנינג אפור כהה. 
גוש עמד בגרוני, לולא החושך הוא היה רואה גם איך לחיי מלהיטות מהבושה.
״אני יודע שלכל מה שקרה כאן אין משמעות״ אמר במשיכת כתפיים ולבש חולצת טריקו קצרה שהדגישה את שריריו. 
״אני מצטערת תומי״ אני שוב ממלמלת לעברו ומחייכת חיוך קטן, מסובבת את עקביי ויוצאת מחדר השינה. 
סופרת מספר צעדים ספורים ומגיעה גם אל דלת הדירה. 
הוא לא עוקב אחרי, או אומר דבר נוסף, נשאר שמה בחדר השינה ואני יוצאת מהדירה אל אוויר הלילה הקר והצונן. 

אני לא הולכת הביתה, במקום זה אני עושה את דרכי אל ביתה של אושן חברתי הטובה. 
אני יודעת שהיא ערה, מאז המוות של דין, היא לא מצליחה להירדם שוב כמו שצריך. 
הלילה קר ומעיל העור השחור שלגופי לא מספיק בשביל לחמם אותי. 
ידיי שלובות זו בזו מחפשות דרך כל שהיא להתחמם מהקור הנורא. 
אין לי מושג למה עשיתי את זה, למה הלכתי לתומי…
זה לא בסדר מצידי, אבל מצד שני זה לא בסדר מצידם! מה אני אשמה בזה שהם החברים הכי טובים? למה אני לא יכולה להיות עם מי שאני אוהבת? 
הגעתי אל שביל הגישה המוכר של אושן, שביל גישה הסלול אבנים שטוחות ואפורות. 
היא כבר חיכתה לי בחוץ, באוויר הקר הצונן כשהיא לבושה בבגדים קצרים וקלילים. 
״למה את לבושה ככה? קור איימים!״ אני קוראת לעברה המומה ומתקרבת עם כל צעד שלי אליה. 
״לא קר לי״ היא עונה לי בתגובה וקמה לעברי מהמדרגה הקטנה עליה ישבה בכניסת ביתה. 
אני מחבקת אותה חיבוק קצר, היא מתפרקת לתוך חזי ואז במהירות נאספת חזרה. 
״יש אלכוהול?״ אני שואלת אותה במבט רך ועדין, היא לא זקוקה להרצאות, היא צריכה תמיכה וגם לי לא תזיק עכשיו חברה לשתייה. 
״בטח״ היא מחייכת לעברי, עינייה הגדולות והאפורות נוצצות בחושך השורר מסביב. 
אנחנו נכנסות פנימה, משאירות את הקור המקפיא מאחור ומתחממות מהאוויר החם הנפלט מהחימום הקבוע בקיר. 
היא מובילה אותי אל חדר השינה שלה ושמה ליד הקיר כמה בקבוקי שתייה חריפה. 

אין לי מושג כמה שתיתי, הפסקתי לספור אחרי הכוס השמינית שסיימתי לגמוע במהירות. 
אושן ממזמן עקפה אותי, האבל שלה כל כך עמוק שהיא אפילו לא מרגישה את הטעם המר ושותה כאילו אין מחר. 
אבל יש מחר והוא קרוב כל כך. 
אני עובדת משמרת אמצע בדיינר של ריקי הזקנה, עדיין לא עזבתי את העבודה הנוראית הזו. 
אנחנו לא מדברות, רק שותות, אני משעינה את ראשי על כריות המיטה הרכות ומביטה אל התקרה הריקה. 
ואז משום מקום קולה של אושן קורע את הדממה. 
״הוא הבטיח לי, הוא הבטיח לחזור…״ היא ממלמלת בעצב ולוגמת עוד מהשתייה החריפה. 
אני לעומת זאת הנחתי את כוס השתייה בצד, הרחק ממני. 
״הוא עזב אותי, בלי שום סיבה״ אני אומרת לה, היא מחייכת אלי קלושות, חיוך כל כך שיכור. 
ושוב אנחנו חוזרות לא לדבר עוד, היא ממשיכה לשתות, אבל אני כבר לא נוגעת בכוס הקרה, עיניי נעצמות לאט עד שאני מוצאת את עצמי נופלת לשינה עמוקה.