מהצד שלי- פרק 2

רצתי אל האולם ספורט עם דאלאס בשעה הרביעית. בוני כבר ישבה על הספסלים בצד ועודדה ילדים בצווחות. קלטתי את מאט כמה מושבים לידה, אבל הוא דיבר עם סאלי מקירוב. "אוי אלוהים אדירים." מלמלתי.
"הו, מישהי עולה לך על הגבר." בוני אמרה והוסיפה צווחת עידוד. "מותק, אני לא הייתי מוותרת."
"היינו בגן ביחד. היא תמיד הייתה ישנה לידי ומסתכלת עליי, פעם אחת היא נשכבה ממש לידי ואמרה שהיא אוהבת אותי." סיפר דאלאס. "היא לא מקובלת והיא לא אוהבת מקובלים." אמר דאלאס והסתכל עליי, "היא בטוח מלכלכת עלייך."
"תודה על העידוד." לחשתי לו ואז חזרתי לנעוץ מבטים בסאלי, שנעצה מבטים בי.
"ייל," דייב רץ אליי, הוא היה לבוש במדים וחייך, "התקבלתי."
"מזל טוב!" אמרתי לו וחיבקתי אותו, אני לא יכולה לנטוש את דייב. "זה לא מפתיע."
"ידעתי שתצליח," בוני נעמדה וחיבקה אותו אחריי, "אתה כל כך מוכשר." דייב הסמיק, בוני נתנה לו נשיקה בלחי ורצה לעודד ילדים אחרים. שמעתי את דאלאס מסנן הערה על בוני אבל התעלמתי. אני חייבת לדבר עם מאט, להרחיק אותו מהסכסכנית המגעילה.
"דאלאס," הסתובבתי אל דאלאס בזמן שדייב רץ חזרה לשחק, "אני אהיה חייבת לך כל כך…"
"לא. " דאלאס הסתובב והתחיל לטפס על מושבים כדי להגיע למושבים אחרים. "תשכחי מזה."
"דאלאס בבקשה," אמרתי, הוא הסתובב אליי, "תעשה את זה בשבילי?"
"אני אוהב אותך," דאלאס אמר בחיוך מזויף אבל שנייה אחר כך חזר לפרצוף קודר, "אבל לא."
"בבקשה, אני חייבת לדבר איתו!" אמרתי בזמן שהוא הסתובב חזרה, "הילדה הזאת תגיד לו שאני כלבה מגעילה."
"תבקשי מבוני."
"בוני תיקח את מאט, תתנשק איתו ותברח איתו לעולם האגדות."
"את רואה יותר מדי סרטים."
"אני ממש צריכה להגן על השם שלי!" אמרתי, "במיוחד עם זה ליד הנער הכי חתיך בעולם." דאלאס נעצר והסתכל עליי.
"מה ייצא לי מזה?"
"כל מה שתרצה למשך יומיים." אמרתי. דאלאס הרהר.
"חודשיים."
"שבועיים."
"חודש."
"דאלאס…"
"חודש וזאת ההצעה האחרונה שלי." דאלאס אמר שוב.
"כל מה שתרצה במשך חודש אם תעזור לי במהלך החודש בכל מה שאני אצטרך עם מאט." אמרתי בחיוך והושטתי את ידי. דאלאס לחץ את ידי. ואז הוא הלך אליהם, הוא דיבר לשנייה עם מאט ואז התחיל לדבר עם סאלי. אחרי כמה זמן סאלי נעמדה והלכה עם דאלאס לאינשהו. רצתי אל מאט. "הי, מאט."
"הי, ייל." החזיר בשעמום.
"ראיתי שהכרת את סאלי." אמרתי באגביות.
"כן," אמר, "היא חמודה."
"היינו בגן ביחד. ציירתי ציור ובגלל שלא רציתי לתת לה אותו היא נשכה אותי." סיפרתי.
"אה." ראיתי שמאט מתחיל לחשוב שוב.
"היא נשכבה על דאלאס כשהוא ישן." הוספתי והתיישבתי.
"כולם היו מוזרים בגן, ייל."
"כן, אני יודעת," אמרתי בשקט, "סתם סיפרתי." חשבתי על נושאי שיחה. "איך עד עכשיו בבית הספר?"
"מגניב."
"אתה אוהב לעשות ספורט?"
"אני רץ. ואת?"
"אני ודאלאס עושים הליכות עם הכלבה שלו בפארק. אני בכמה חוגי ריקוד ובחוג התעמלות קרקע."
"דאלאס?" שאל מאט.
"הוא בהתעלמות קרקע." אמרתי בשקט, מאט צחק, "אבא שלו מנהל ומאמן בחדר כושר אז הוא עושה הרבה כושר."
"דייב עושה ספורט… tz בוני?"
"ריקוד על עמוד." דאלאס התערב והתיישב בינינו. סאלי עדיין מילאה מים בשלושה ג'ריקנים. מאט צחק שוב. "על מה אתה וסאלי דיברתם?"
"סתם…" מאט העיף אליי מבט קצר ואז חזר להסתכל על דאלאס.
"דיברתם עליי?" לחשתי. מאט משך בכתפו.
"בין הכול…כן."
"תעופי מפה." סאלי עמדה מאחוריי. הסתובבתי אליה, היא נעצה בי עיניים כועסות.
"ואם אני לא רוצה?" החזרתי.
"את צחקת עליי, השפלת אותי ועכשיו את גם מוציאה אותי מרושעת?" היא שאלה בכעס.
"אני בחיים לא דיברתי איתך עד עכשיו." אמרתי.
"ייל…" מאט לחש.
"שקרנית!" סאלי נשפה, "את כל הזמן משפילה אותי!"
"אתם יודעים," דאלאס נמתח בכיסאו, "אני ממש נהנה מהמתח הזה. אבל אין לי פופקורן. אז אם תתנו לי כמה דקות כדי להכין…" דאלאס חייך, "אל תיתנו לי להפריע לכם, תמשיכו לריב."
"לא דיברתי איתך מהגן." התעקשתי.
"ייל, סאלי סיפרה לי מה עשית לה," מאט נעמד, "אני לא חושב שעשית את זה בטלפתיה."
"בדיוק," סאלי חייכה חיוך קצר ואז חזרה למבט הנעלב כדי שמאט לא יחשוד, "מאט יודע איך את קוראת לי."
"גם אני יודע איך ייל קוראת לך," דאלאס הרים את ידו, "סאלי."
"ייל הכלבה פה." נערה אחרת קיפצה לעברינו, נראה לי שקוראים לה דייזי.
"תקראי לי ככה עוד פעם ונראה מה יקרה." אמרתי בארסיות. בזמן הזה גם בוני הגיעה.
"בואי נלך, סאלי." מאט אמר. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה של סאלי ויחד עם דייזי הם הלכו. אני לא מאמינה שסאלי הזאת היא מה שמפריד ביני לבין מאט.
"תשלטי בפה שלך, ייל." דאלאס נעמד. "קיללת עכשיו יותר מאשר בוני כשלא משלמים לה." בוני הרימה אל דאלאס אצבע משולשת אבל הוא נראה מרוצה.

פתחתי את הדלת, "אני בבית!" צעקתי. דאלאס נכנס אחריי .
"היי, מותק," אימא רצה אליי מהמטבח, "איך היה היום הראשון בכיתה י"א?" שאלה וחיבקה אותי.
"כיף." אמרתי והסתכלתי על דאלאס.
"היי, דאלאס," אימא שלי חייכה אל דאלאס וחזרה למטבח, "איך היה לך?"
"מעולה," ענה דאלאס, "היה ממש כיף."
"כן." אישרתי, שמנו את התיקים שלנו על הרצפה והתיישבנו מול הטלוויזיה.
"הזמנתי פיצה מסטרייז." אמרה אימא. סטרייז זאת פיצרייה קטנה שבהמשך הרחוב.
"מגניב, אני רעבה בטירוף." אמרתי והעברתי ערוצים כל כמה שניות.
"סאלי לא בסדר." דאלאס העיר.
"היא אמרה למאט שאני כל הזמן צוחקת עליה וזה בכלל לא נכון."
"שלום!" אבא פתח את הדלת. לא חיכיתי שנייה, קפצתי מעבר לספה ורצתי אליו לחיבוק. "אוי קטנטונת, מה קורה?"
"בסדר." אמרתי וחיבקתי אותו חזק. הוא התנתק ממני והביא לי שקית ורודה.
"יום ראשון ללימודים שמח." הכריז. פתחתי את השקית, זו הייתה שרשרת כסף עם אבן חן בצבע ורוד בהיר. "קוראים לזה רוז- קוורץ או משהו דומה לזה."
"תודה אבא," מלמלתי, "זה מושלם."
"אני חייב ללכת, מסתבר שיש דבר כזה שעת חירום בעבודה שלי." אמר ואז נתן לי נשיקה בקודקוד, "אני אוהב אותך, נסיכה."
"גם אני אותך." אמרתי. אבא יצא מהבית ואני שמתי את השרשרת.
"יפה לך." דאלאס הציץ. צחקתי ורצתי לשבת איתו.

השעון המעורר שלי היה אחד הדברים השנואים עליי ביותר בעולם, הוא החליט להעיר אותי בחמש בבוקר במקום בשש בבוקר. אז אחרי שהתארגנתי והכול- הייתה לי שעה פנויה להשתעמם. כמובן שדייב ניצל את זה.
"הלו?" עניתי.
"מה קורה, ייל?" שאל קולו של דייב מהצד השני.
"מעולה." מלמלתי, "איך אתה?"
"גם." ענה בשקט. "רוצה שאני אקפוץ אלייך?"
"סבבה."
"דאלאס אצלך?"
"לא, לאחותו יש יום הולדת אז הוא לא יכול."
"אה, מעולה." אמר. כמעט ראיתי אותו מחייך. "שתי דקות אצלך."
אחרי שלוש דקות דייב דפק על הדלת. פתחתי את הדלת והוא חייך. "מה קורה?"
"אני חייב לדבר איתך." הוא אמר לי. התיישבנו על הספה מול הטלוויזיה. "אני מאוהב בבוני ואני לא יודע איך להתחיל איתה."
"בחייך, זאת בוני," אמרתי בחיוך, דייב כל כך חמוד! "תן לה משהו יפה ותגיד לה מה אתה מרגיש."
"את חושבת שזה יעבוד?" שאל דייב.
"בטוח!" חיבקתי אותו. הם הולכים להיות חברים!!! על בטוח.
"אני ממש לחוץ." הוא אמר.
"זה נורמלי לגמרי, אתה מאוהב."
"אבל…"
"דייב, הכול יהיה בסדר." אמרתי. ואז קיבלתי הודעה בטלפון. ההודעה הייתה מבוני. לעזאזל, אני לא מאמינה…
"מה זה?" שאל דייב. לא עניתי, אני לא יכולה להסתיר את זה ממנו אבל אני לא יכולה לספר לו.
"כלום, זה רק…" התחלתי לומר אבל דייב לקח ממני את הטלפון.
"בוני חברה של פיטר?!"
"אוי דייב…" דייב זרק את הטלפון שלי על הספה ונעמד.
"אני צריך ללכת, ייל," אמר, "תודה בכל מקרה." ואז עוד לפני שהספקתי לומר משהו הוא נמלט. דאלאס עמד בדלת שדייב השאיר פתוחה.
"צרות בגן עדן?" שאל.
"אני הולכת לגיהינום." פסקתי. דאלאס צחק.