מורדת בגלגלים-פרק 22

~"אני אעשה איתך עסקה. אני אספר לך איך הגעתי למצב הזה, ואתה תספר לי על הבעיות עם אימא שלך."~
וויל היסס לרגע, אך התיישב ונשען על גזע העץ.
לא רציתי לדבר איתו מהכיסא ולכן העברתי את עצמי לאדמה. הכיסא נשאר לצידי.
"אימא שלי היא קורניליה שפרד, כמו שאתה יודע." וויל הנהן אך לא הסיט את מבטו מהעלים שהיו על הקרקע. "בכל פעם שהיא עובדת על דבר חדש, סדרה או קמפיין, צלמי הפפראצי תמיד עוטים על הבית שלנו. בדרך כלל הם לא הפריעו לי במיוחד. הם מתעניינים באימא שלי, לא בי.
"אבל יום אחד, באמצע יולי, ה-14 ביולי, כמה צלמים לא הסתפקו בחלונות הרגילים של הבית שלנו, בסלון והמטבח. והם הציצו מהחלון בחדר שלי.
"את כבר לא יכולתי לסבול אותם ואמרתי את זה לאימא שלי. היא אמרה שזה חד פעמי. שאני צריכה להוריד את התריס ולא להיות כזו דרמתית."
טיפות גשם התחילו לרדת, אבל וויל לא הראה סימן שהן מפריעות לו. אז המשכתי.
"היה לנו ריב דיי רועש. צעקנו הרבה. בסוף אימא התקשרה למשטרה ואני רציתי לפרוק עצבים. החלפתי לבגדי הריצה שלי, לקחתי את הטלפון והאוזניות ויצאתי מהדלת האחורית. חציתי את הכביש במעבר חציה קרוב לבית שלי, ובאמצע הכביש," הגשם התחזק ורגליי הצטמררו. מהקור, ומהמחשבות על אותו יום.
וויל קם ועזר להתיישב בכיסא הגלגלים. הוא גלגל אותי לכיתה ולא דיבר עד סוף הלימודים.
הייתה הפוגה בגשמין ואני חיכיתי לאימא וג'ון שיאספו אותי וניסע למכון.
וויל ניגש אליי ושאל "אז מה קרה באמצע הכביש?"
ברגליי שוב עברה צמרמורת. "כשהייתי באמצע הכביש, מכונית שחורה התקרבה אליי במהירות אחוזת טירוף. לא ידעתי לאן לפנות והתקפלתי במקום. המכונית פגעה ברגליים שלי פגיעה ישירה. מאוחר יותר התברר שנהג המכונית היה צלם שברח כשאימא שלי יצאה וצעקה עליהם שהיא מזמינה משטרה."
אימא וג'ון הגיעו. ג'ון יצא ופתח לי את דלת המכונית.
"אתה חייב לי סיפור." חייכתי לוויל ונכנסתי ללימוזינה.
"יש משהו שאת רוצה לספר לי?" שאלה אותי אימא.
"לא הפעם." עניתי לה וחייכתי לעצמי. שיתפתי היום מספיק.
אבל לפי מבטה הבנתי שסיפרתי את כל מה שאימא רצתה לשמוע.
במכון היה לי קל יותר מתמיד, נעמדתי בקלות יותר ופעם אחת הייתי בטוחה שרגל ימין שלי זזה מעט.
אימא הייתה מאושרת, כמו אחרי כל פעם שהתקמדתי בטיפול. חיוך מאושר היה דבוק על פניה, עד שיצאנו מהבניין, ואז חיוכה נעלם ועיניה הצטמצמו, ולא בגלל השמש.
אבא חיכה לנו מחוץ לבית החולים.