מלאך ספיר
חוח מקווה שזה טוב.

מידליון הזהב. הקדמה.

מלאך ספיר 22/07/2014 601 צפיות 2 תגובות
חוח מקווה שזה טוב.

אימא תמיד כעסה עלי כשלקחתי את טובי לטייל איתי.
היא צרחה עלי ובכתה בזמן שניתקה את טובי מידי.
טובי העדיף אותי ואת הרעיונות שלי ולא משנה כמה אימא יכלה לכעוס ולהסביר שאני משוגעת. כשטובי נולד הייתי בת חמש בלבד ואהבתי תינוקות כמו את הבובות שלי (שהיו בלי ידיים ועם שמלות קרועות), רק אולי יותר כי תינוקות- זזים ואי אפשר לשבור אותם. אימא ניסתה להרחיק אותי ממנו. "ממי לקחת את ההיפראקטיביות הזאת? את יכולה לסכן אותו." אני הייתי רוקעת ברגלי ורצה החוצה אל היער שהיה המפלט שלי מהכל.
לעיתים נראה שהיער היה קסום. בעלי החיים היפים, השקט הנפלא, העצים הגבוהים והאדמה הרכה. "אבא, יש כאן פיות?" הייתי שואלת כשהוא היה מחייך ומתבונן ביער. "היילי, יום יבוא ואת תביני שקסמים קיימים בעולם אחר, כאן כמעט ואין. אבל אם תראי פיה תגידי לה משהו שיגרום לה לקחת אותך איתה. העולם האחר חייב להיות, אחר. כאן יש מדע."
לשם גם לקחתי את טובי לטייל ולימדתי אותו את כל מה שידעתי על היער מאבא, כולל סיפורי הפיות והקסמים.
"זו תולעת, אתה יכול לגעת אבל לא לאכול. אבל אל תיגע בה כל הזמן! היא יכולה להיות עם מחלות!" אמרתי לטובי והוא ליטף את התולעת שזחלה לצידו.
אימא כעסה גם עם היינו בצל של העצים. "טובי נולד לבקן, הוא יכול להיפגע!"
אני כעסתי יותר ממנה אז ואמרתי מה שחשבתי, "אבא אמר לי שגם לבקנים חייבים לצאת החוצה! וכדי לשרוד-" הרמתי ידיים בכעס. "חייבים לצאת החוצה וללמוד."
אחרי הדיבורים האלה אימא הייתה הולכת לאבא ומתחילה לדבר איתו בכל שקט ועצבני.
באותו הזמן אני חילצתי את טובי הקטן ואת הספר של אבא וברחתי איתם ליער.
ידעתי שטובי גדל בידיים טובות, בידיים של אבא.
אבל אחרי שהוא מת ו "הוריש" לי את ידיו הבנתי שלטובי נשארתי רק אני.
וכיום, שבע שנים לאחר שטובי נולד, הכל רק קשה יותר.
אחרי הכל אבא הוא זה שהסכים איתי תמיד ועכשיו אין מי שיתמוך בי, חוץ מהדימיון שלי והיער.


תגובות (2)

סיפור טוב, אני אהבתי

22/07/2014 11:49

נשמע מעניין (:
אשמח להמשך~~

22/07/2014 11:56
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך