מי אני ומה שמי- פרק 12

"מצטערת," לחשתי לעצמי לפני שה'טירוף' השתלט על מחשבותיי סופית.
***
התחלתי להתקדם לעברם בצעדים איטיים, הם כבר כמעט יצאו מהסמטה. "היי!" צעקתי אליהם. "לא לימדו אתכם שאסור להרביץ לבנות?"
הם הסתובבו אלי באחת. "את עוד חייה?" נדהם המנהיג, שכחתי איך קוראים לו.
"לא ענית על השאלה שלי, ממתי אנשים מרביצים לנערות צעירות ומסכנות? אני יכולה לתבוע אתכם על זה," אמרתי בנימה מעוררת רחמים אך בו זמנית מאיימת.
"כל המשטרה ראתה אותך במקרה ההוא, לא יאמינו לך אם תלכי אליהם עכשיו." הוא לא הבין למה התכוונתי.
"מה ש'תגיד, אני דורשת קרב חוזר. אחד על אחד." הרגשתי כמו הרשעים האלה מהסרטים, שמשחקים את עצמם אמיצים ובסוף מתים. רק שלא יכולתי להחליט מי מבין שנינו הוא הרשע, כך שלא ידעתי אם אני עומדת למות או לא.
"בשמחה." פקק את פרקי אצבעותיו והכניס את ידו לכיסו, לשלוף את האולר בשנית. מבטו הפך מבולבל משלא מצא אותו והוא הביט בי באיימה.
"זה לא אצלי." הרמתי ידיים וסימנתי על קצה הסמטה, כמה מטרים מאחוריי. האולר שכב שם, זרוק ליד הקיר. "אתה צריך לשים לב למעשים שלך." חייכתי חיוך קטן וכעבור שתי שניות כבר הייתי ליד האולר והרמתי אותו.
הוא נרתע אחורנית. "איך?" גמגם בפחד.
"היה לי משהו חכם כזה לומר לך, אבל שחכתי. בוא פשוט נתחיל, מסכים?" שאלתי, ובלי לחכות לתשובה התחלתי לרוץ לעברו עם האולר שלוף בידי.
"היי, חכי!" הבעתו הייתה מבועתת. טוב, מי לא היה מבועת כשהוא רואה את הבן אדם שכמעט רצח שתי דקות קודם לכן רץ אליו עם אולר שלוף. גם דיין הייתה מבועתת אילו זה היה קורה לה, מדהים כמה פעמים כבר הצלתי אותה ממצבים כאלה…
"לחכות למה? שתקרא שוב למשטרה שיבואו לעצור אותי? לא נראה לי," אמרתי בקול יבש תוך כדי ריצה. נשארו עשרה מטרים.
אחרי חמש שניות כבר נמצאתי מולו והאולר נעוץ בחזהו. שלפתי אותו בחזרה החוצה וזינקתי אל הגג של הבניין השמאלי -הדרך הקצרה יותר לביתי- משאירה אותו לגסוס בשקט.
***
לא העזתי להביט לאחור ולראות את גופו של הענק –ג'רמי אם אני לא טועה- שרוע על רצפת הסמטה, ככל הנראה חסר רוח חיים.

האדם הזה, האדם השני השוכן בתוכי, מטורף. יש הקוראים לזה 'פיצול אישיות', אני קוראת לזה 'טירוף'. תיקון טעות, אני קוראת למי שנמצא בתוכי 'טירוף'. זה מה שהוא, ישות מטורפת שכל מה שהיא רוצה זה לראות או לבצע מעשי רצח או הרג. היא משתלטת עלי רק בזמנים שאני זקוקה לה -בזמנים הנוראים ביותר- ואני לא יכולה לעשות משהו חוץ מלציית לה.
יש היאמרו שזה טוב, שהיא מגנה עלי ממוות ודברים כאלה. שבלעדיה כבר מזמן לא הייתי פה לספר לכם את כל זה.
אני חולקת עליכם -כל אלה שחושבים כך-, בגלל שזה פשוט נורא. אחרי שהיא עוזבת, גופי כואב יותר משהיה במצב בו הגיעה ואני מרגישה שהמוות קרוב מתמיד, ואני משתוקקת שיגיע כבר. אני לא רוצה שיצילו אותי ממוות, אני רוצה שיגיע כבר היום בו מותי יהיה וודאי.

טוב, אני צריכה להפסיק לדבר על זה כרגע ולהמשיך בסיפור עצמו, נכון? באסה…

מרחוק כבר התחלתי לשמוע את רעש הסירנות של ניידות המשטרה. "והנה הגלגל מסתובב לו, שוב…" מלמלתי לעצמי. חבריו של הענק כנראה אצו רצו לתחנת המשטרה הקרובה ודיווחו על המקרה, עם כמה שינויים קטנים כמובן. אני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם מהם.
הגברתי את מהירות צעדיי וחלפתי על פני רחובות אפלוליים ושוממים בדרך חזרה לביתי. השמיים היו זרועי כוכבים וכל פנסי הרחוב היו כבויים, לא היה מה שיפריע לי להביט אליהם ולחפש במבטי את 'הדובה הגדולה' וממנה להגיע אל 'כוכב הצפון', הצלחתי לזהות אפילו את 'חגורת אוריון'.
הצצתי במבט חטוף אל שעוני -הזמן עבר יותר מהר משחשבתי-, השעה הייתה כבר שמונה בערב. 'הזמן עובר מהר כשכמעט מתים הא?' סילקתי את המחשבה הזו מראשי.
עברתי ליד חנות המזכרות של הגברת הנחמדה שאירחה אותי אצלה עד שהגשם פסק כמה שעות קודם לכן והרגשה מוזרה חדרה לגופי, מן חמימות כזאת שלא הכרתי. האישה הזאת שינתה אותי, הרגשתי את זה בתוכי. משהו בה -דבריה והאופן בו אמרה אותם, חיוכה האדיב והחמימות שקרנה ממנה- חדר לתוך לב האבן שלי וריכך אותו קצת. הודיתי לה על זה בלבי.

החזרתי את מחשבותיי לשעה, "אם כבר שמונה, זה אומר שפספסתי את החדשות." לא ידעתי אם דיווחו על המקרה של אתמול או לא. קיוויתי שידברו על זה גם בחדשות הלילה, היו לי שעתיים לחזור הביתה כדי שלא אפספס אותן וארבע שעות בהן הייתי בטוחה מפני מערכת האבטחה.
שיערתי שבקצב הליכתי ייקח לי בערך שעה וחצי, לא היה לי כוח ללכת את כל המרחק הזה. כל גופי כאב וכל הזמן הזה בטני המשיכה לדמם, איבדתי הרבה יותר מדי דם. הייתה לי סחרחורת, ובחילה, והרגשתי שאקרוס לפני שאספיק ללכת בקושי חצי מטר, באמת איבדתי יותר מדי דם.
עצרתי באחת הפניות -זו שלפני כיכר התנועה- ונשענתי על חלון הראווה של חנות הבגדים המוזרה ההיא שהייתה שם. קרסתי על המדרכה והשתדלתי להכניס כמה שיותר אוויר לראותי בכל נשימה. זה לא הספיק, הייתי חלשה מדי. כמה שניסיתי לשמור את עצמי ערה הרגשתי איך עיני נעצמות ואת עצמי מאבדת הכרה ברגע. 'עכשיו גם לא אספיק להגיע עד חדשות הלילה…'
וכמו בכל סיפורי האהבה של ימינו- שנייה לפני שזה קרה, שמעתי קול קורא לעזרה ודמות מטושטשת רוכנת מעליי. מזל -או חבל, למי שכן אוהב את זה- שאני לא כמו הגיבורות בסיפורים כאלה, אני לא מתאהבת באנשים שמצילים אותי, אני שונאת אותם…