NoAdar
סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסם :/ רציתי שהפרק יהיה מושקע ויצא קצת ארוך... תהנו

ממלכה מפורקת-ילידי היערות: פרק 6

NoAdar 14/10/2015 637 צפיות 2 תגובות
סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסם :/ רציתי שהפרק יהיה מושקע ויצא קצת ארוך... תהנו

הערת כותב: תתחילו להשמיע את השיר כשתראו את הסימן ^ תודה :)

טרגוס שלח אותנו למשלחת חיפוש, וכשאני אומרת משלחת חיפוש אני מתכוונת שהוא החביא אחד מאיתנו ביער. והפעם זה היה תורו של מון להיות המוחבא, אחרי שבפעם הקודמת מצא אותי בפחות משבעה קשרים הוא החליט שמגיע לו זמן מנוחה מהאימונים.
'תחפשי שביל הריסות סילוריה, זה ילך יותר מהר.' פוליר סימן לי והינהנתי , מצאתי עץ טוב לטיפוס ועליתי עליו במהירות, מסדרת מחדש את התיק שלי כדי שייצמד לגבי בזמן שאקפוץ. נצמדתי לגזע העץ ונעמדתי באיטיות כדי לא ליפול מהענף, חיפשתי צמחים שבורים או שביל שנראה לעין ולא לקח הרבה זמן לראות משהו, חתיכת בד מהבגד שמון לבש בבוקר כשטרגוס לקח אותו למקום המחבוא, חייכתי חיוך מעושה וסימנתי לפוליר וטיליה לאן ללכת, בכל זאת זו תחרות בין קבוצות. אני הפעם הייתי צופה, ולא הייתי יכולה להשתתף בגלל החיסרון המספרי של הקבוצה היריבה,
"לקחו את מון לכיוון ההוא!" צעקתי לאיזס ומורגן שהסתובבו וחיפשו סימנים, הם הינהנו בראשם ורצו לאותו כיוון של פוליר וטיליה, רצתי לקצה הענף וקפצתי לכיוון גפן, תפסתי אותו בשתי ידיי והתחלתי לרדת למטה.
לפתע הגפן החל להיקרע מעומס המשקל וצנחתי למטה במהירות, עצמתי את עיניי לקראת הנפילה והרגשתי כאילו נחתתי על משטח רך, פקחתי את עיניי וראיתי את כריס. הוא החזיק אותי לכמה שניות כשהמשכנו להביט אחד בשני, כיחכחתי בגרוני והוא הניח אותי על האדמה, הוא שיפשף את ידיו כמוריד אבק או לכלוך מהן והביט מסביב.
"תנסי להיזהר, התפקיד שלי זה לשמור שאף אחד לא מתקרב לא שלא תיפצעו. אני לא שומר ראש." אמר והתחיל להתקדם לכיוון שכל השאר התקדמו אליו, רציתי לזרוק עליו אבן הוא מרגיז אותי כל כך.
~~~
*טירתו של סולייר*

"הלורד." אחד מהמסומנים נכנס לחדר ורכן על ברך אחת, סולייר סימן לו לעמוד וחזר להתעסק בספר הענק שהונח מולו על שולחן העבודה שלו, "הצלחנו לאתר את המיקום של המרגל האחרון של סיימון, אנחנו שלחנו שתיים מהטובים ביותר כדי לתפוס אותו ולהביא אותו כאן לחקירה. לפי מה שהסורקים אמרו הוא התקרב לאיליין." המסומן אמר ויצא מהחדר בזריזות, סולייר חייך מבעד לספר וצחק מעט.
"את לא תוכלי לברוח לנצח איליין, את הובטחת לי." אמר וסגר את הספר ברעם.
~~~

כשהגעתי למקום המסתור של מון איזס כבר הוריד ממנו את כיסוי העיניים, ופוליר בדק אם השארנו עקבות במקום כלשהו. המיקום היה מחוץ לגבולות המחנה והאזור הנקי ואנשים יוכלו לעקוב אחרי העקבות ולמצוא את המחבוא, טרגוס הגיח מבין העצים והביט בכעס מאופק על כריס.
"זה נחמד שאתה עוזר כריס אבל אני מבקש שתחזור לעמדה שלך," הוא אמר ברוגע וכריס הנהן בחדות ולקח צעדים נוקשים חזרה לאזור המחנה, טרגוס הביט בנו וחייך. "אני רואה שהתקדמתם בצעדי ענק לכיוון הסיום. המבחן האחרון יתקיים מחר שלושה קשרים אחרי הזריחה, תדאגו לארוחת הצהריים שלכם עכשיו וניפגש בעוד עשרה קשרים." הוא המשיך את משפטו אלינו ואז התחיל לעקוב אחרי צעדיו של כריס, מון הביט בי וחייך, הוא התקדם ונעמד מולי,
"ידעתי שתמצאי את הבד ההוא, שום דבר לא עובר את המבט שלך." הוא אמר וחייכתי חזרה אליו, הוא הסתובב חזרה לאיזס ומורגן שהתחילו כבר ללכת לכיוון המחנה ולהכין את שטח הארוחה.
"קדימה איליין, אנחנו צריכים לצוד את ארוחת הצהריים." טיליה הניח את ידו הגדולה על כתפי אבל יכולתי להישבע שראיתי משהו זז מבעד לעצים ומביט בנו, ניערתי את המחשבה הזאת מראשי והתקדמתי לכיוון אזור ציד שיותר קרוב לאזור הנקי. בדרך בניתי עוד מלכודות לארנבים וחזירים וחיפשתי כמה צמחים אכילים ועשבים עם טעם חזק מספיק בשביל לגרום לארוחת הצהריים להיות יותר טעימה, פוליר וטיליה התחילו לרדוף אחרי ארנבות וחזירים בזמן שחיפשתי גרגירים ואגוזים על העצים הגבוהים יותר.
כמעט החלקתי מהענף כששמעתי צעקה חזקה מכיוון המחנה, ראשי נורה לכיוון שממנו הגיע הרעש ויכולתי לראות שני אנשים זזים בין העצים. מיד אחזתי בגפן והחלקתי במהירות למטה, הוצאתי את הפגיון שלי מבין המגף שלי והבד שהגן על הקרסול שלי מהלהב החדה, החזקתי את הפגיון גובה עיניי ונשארתי בגובה נמוך למקרה שהם יראו אותי. הם התקרבו אליי וראיתי שהם סחבו מישהו מעולף איתם, לא יכולתי לראות בבירור מי זה אבל גניחות כאב המשיכו להישמע מאותו מקום, נאנחתי בשקט ורצתי לכיוון הגניחות. ראיתי את כריס שוכב על האדמה ומחזיק את זרועו בחוזקה,
"כריס!" קראתי לעברו והוא הביט אליי בין עיניו שהיו כמעט עצומות, שיניו נשחקו אחת בשנייה כדי להתעלם מהכאב שכנראה הרגיש, החלקתי על ברכיי והתייצבתי ממש לידו, לא ידעתי מה לעשות בכלל ולא רציתי לעזוב אותו כאן למקרה שהם יחזרו.
"מה את עושה? תברחי, המסומנים הגיעו!" הוא אמר בין שיניו השחוקות ולשנייה עזב את זרועו, כל כף ידו הייתה מכוסה דם והוא החזיר אותה למקום במהירות כנראה בתקווה שלא ראיתי את זה, לקחתי נשימה ארוכה והוצאתי את הבד שהיה במגפי וקשרתי אותו בצורה מהודקת מעל המקום שכריס החזיק.
"את מי הם לקחו כריס?" שאלתי כשהוא נעמד והוא שתק, כשנכשל ללכת נתתי לו ליפול, לא היה לי זמן לשתיקות שלו. הוא נאנק מכאב והביט בי עם עיניים תמימות, הנשימות שלו היו מהירות ולא שוות שחדרו במהירות בין שיניו. "אין לי כוח לשקט שלך עכשיו כריס את מי הם לקחו?!" שאלתי בקול רם שפחדתי שהציפורים יעופו ויסגירו את המיקום שלנו.
"הם…" הוא ניסה לנשום מבעד לכאב והשפיל את ראשו, "הם לקחו את פוליר." הוא אמר וליבי החסיר פעימה, מכל האנשים שהם יכלו לקחת למה דווקא אותו. ברגע אחד גופי נכנס למצב חייתי, התחלתי לרוץ לכיוון שלקחו את פוליר וניסיתי לעקוב אחרי הצעדים שלהם. ^ הרגשתי את הרוח והענפים הקטנים עוברים בכל חלקי גופי כשהצלחתי להגיע אליהם. הם עצרו כששמעו את עקבותיי על הענפים היבשים שנשברו תחת כובד משקלי, נראה כאילו הם מופתעים אך מרוצים לראות אותי, חיוך מעושה על פניהם כששלפו חרבות מנידניהם והפילו את פוליר חסר ההכרה על הרצפה. נעמדתי בצורה הגנתית והרמתי את הפגיון שלי לגובה השפתיים, הם הגיבו ראשונים כאשר אחד מהם ניסה להכות אותי עם חרבו ובצעד זריז הפלתי אותו לאדמה עם מכה קלה בגבו. השני הסתער לכיווני ונאלצתי להשתמש בפגיון שלי בכדי למנוע מחרבו הקצרה לגעת בראשי, הכתר שנהגתי לשמור מאוזן על ראשי נפל עכשיו חתוך לחלקים והפרחים שנראו כל כך יפים היו מקומטים וקרועים. הטעות הבאה שעשיתי הייתה להביט בכתר ולא לשים לב למסומן השני שקם על רגליו, הרגשתי כאב בעורפי ונפלתי על ברכיי ואז על צידי, נשימתי האטה וראייתי היטשטשה, פוליר שגם שכב על צידו היה ער ודיבר בלי קול.
'אני מצטער.' היה הדבר האחרון שאמר לפני שאיבדתי את הכרתי.
~~~
*בדרך לטירתו של סולייר*

כשהתעוררתי הייתה כבולה בחבלים ושלשלאות מתכת כבדים, פוליר ישב לידי והביט בנוף האנכי של אבנים וחול מעבר לעגלה של הכרכרה. התיישבתי באיטיות ופוליר הביט לכיווני כששמע את השלשלאות נופלות מצידי לרצפת העגלה, הוא נופף עם ידיו הקשורות ואני עם אגרופים קמוצים חבטתי בו בעוצמה שגרמה לו ליפול על צידו. הוא ניער את ראשו ועיסה את לסתו עם ידיו, דמעות ניקוו בעיניי ולא ידעתי מה לעשות עכשיו, המסומנים תפסו אותי ואני כנראה בדרך לטירה של סולייר. פוליר חזר להתיישב והזיז את ידיו בחוסר ודאות, כנראה כדי למצוא את המילים לומר לי, אם הוא יאמר משהו אני כנראה ארביץ לו פעם נוספת.
'אני כל כך מצטער סילוריה.' הוא אמר והרמתי את ידי כדי להרביץ לו פעם נוספת, אבל הוא הרים את ידיו והגן על פרצופו. נשפתי את כל האוויר מראותיי ונתתי לידי הכבולות ליפול על רגליי, השלשלאות המשיכו את צלילן המתכתי.
"אל תסמן לי! אני רוצה לשמוע אותך מדבר, כי אני לא מסוגלת להסתכל עליך, אני לא מסוגלת לחשוב על למה אנחנו נמצאים כאן." אמרתי והפנתי את ראשי ממנו, דמעות החלו לרדת מעיניי ושמעתי את פוליר נאנח, רשרוש השלשלאות היה הדבר היחיד ששמעתי. "תגיד לי משהו!" , צעקתי חזק כשהוא לא הגיב. "כל דבר כואב פחות מהדממה." לחשתי לעצמי בשקט.
הוא הניח את ידיו מסביב לכתפיי וחיבק אותי אליו, פרצתי בבכי וזה גרם לו רק להדק את אחיזתו בי למקרה שאפול. הרגשתי את נשימתו החמה על עורפי ומשום מה זה הרגיע אותי, הרגשתי משהו מוכר בנוכחות שלו כאילו הייתי במצב הזה לפני.
כשהוא הבין שאני חזרתי להרגלי הוא הניף את זרועותיו מעל ראשי והצמיד אותם לירכיו, הוא התחיל לסמן לי מילים וניסיתי להתרכז בהן,
'אני מרגל של טרגוס, נשלחתי לעיר העתיקה לפני כמה חודשים כדי לשמור עלייך מרחוק. אני האחרון שנשאר, השאר נלקחו לפני כמה ימים לטירה של סולייר כדי לנסות לגלות את מיקומך.' הוא סימן וניסה להרגיע את עצמו 'ואת בטיפשותך החלטת ללכת ישר לתוך המלכודת שלהם.' הוא סימן בכעס, לא ידעתי אם להיעלב או לבקש מחילה על מעשיי אז ישבתי בשקט כאילו הוא מתכוון להמשיך את דבריו. 'חשבתי שאת יותר חכמה מזה איליין.' הוא אמר והביט לכיוון שבו נסענו, הבטתי לאותו הכיוון ויכולתי לראות את הטירה של סולייר מאופק, יקח לנו לפחות עוד חצי יום עד שנגיע והשמש כבר החלה לשקוע. חזרתי להביט בפוליר והוא המשיך את דבריו. 'רציתי.' הוא הפסיק כאילו מוחק את מה שחשב לומר 'קיוויתי שאשלים את האימונים לפני שהם יגיעו אליי, יש לי מסע חשוב שעליי לעבור ואולי הייתי נמנע מכל זה.' הוא אמר ושיפשף את פניו באגרסיביות.
"זה קשור לאדם שדיברת איתו ביער?" שאלתי והוא הינהן, מופתע שקישרתי בין השניים. "מי זאת הנערה שהוא דיבר עליה?" שאלתי וניסיתי להישמע רגועה יותר, הוא נאנח והביט על הטירה באופק.
'זה לא מה שחשוב עכשיו.' הכרכרה עצרה ואחד מהמסומנים ירד ממנה, הוא הביט בנו והתחיל להוריד ציוד להקמת מחנה לילי.
"השמש תשקע בקרוב, אני מצפה שלא תנסו לברוח במהלך הלילה. אני אביא לכם שמיכות וקצת מזון ושתייה." הוא אמר בקול נמוך כנראה כדי שהמסומן השני לא ישמע.
~~~
*באותו הזמן ביער הגשום*

כריס דידה למחנה באיטיות כשבידו תיקה של איליין שהשאירה לידו לפני שנתפסה, כשהגיע למחנה טיליה רץ לכיוונו ותקווה בעיניו, שני חבריו הטובים ביותר נעלמו וכריס היה אחראי עליהם. כשראה את התיק של איליין עיניו נפערו בפחד וידיו התכווצו לאגרופים, ראשו הושפל והוא לקח נשימה רדודה וארוכה כדי שלא ידמע, כריס במשיך ללכת לכיוונו של טרגוס ונפל כמה צעדים ממנו. מון ואיזס עזרו לו לקום והוא נשם בכבדות.
"הם לקחו את פוליר, איליין רדפה אחריהם." הוא אמר והושיט לטרגוס את התיק של איליין, טרגוס לקח את התיק והשליך אותו לצד.
"נהיית סנטימנטלי כריס?!" הוא שאל בקול רם וסטר לכריס והוא נפל לצידו, "אתה חושב שהתיק ישמש אותנו למשהו בלי המסמנת? זה הכל הצגה!" הוא צעק את המשפט האחרון והוריד את הגלימה שלו, הצלקות על ידיו נראו מעוותות וכריס לא יכל להביט בהן פעם נוספת כפי שקרה כשהוא התחיל את האימונים שלו, המאומנים נדהמו לראות את הצלקות וחלקם לא העזו להביט. "הממלכה צריכה להישאר מפורקת, סולייר יסיים את מלכות מאנר והמלחמה בין השבטים תחזור על כנה. אתה לא רוצה בכך נכון?" טרגוס אמר וחזר ללבוש את גלימתו, הוא חזר לכיוון האזור הנקי לפלטפורמות והוציא מתיקו הקטן על האגן שלו מגילה קטנה שבתוכה כיתוב קטן.
'המסמנת הגיעה לידיים של אחיך מאנר, ההבטחה של ההרפתקן התקיימה. תתכונן לקרב, העסקה מבוטלת.' כשהגיע לפלטפורמות הלך לכלוב הציפורים ושלף יונה שחורה, הוא קשר לרגלה את המגילה ושחרר אותה. הוא הביט בה מתעופפת לכיוון הריסות העיר העתיקה והרצין את פניו למעשה שעשה כרגע, שפתח שוב מלחמה שגזלה ממנו את כל מה שהיה לו.


תגובות (2)

*הושפל
*הגיעה
לא בדיוק הבנתי את הפתק שהוא כתב לו… אבל מאוד אהבתי את הפרק. חבל שהם נחטפו X:
תמשיכי!

14/10/2015 16:06

    אה אה וכריס בפרק! כריס!♥
    אני כל כך אוהבת את הדמות שלו משום מה XD

    14/10/2015 16:08
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך