מסלול של אהבה

קול נקישה חזקה בדלת העירה אותי . קיוויתי לשינה ארוכה ונעימה יותר ,שלא הייתה לי כבר ימים , אך ידעתי שבחווה הקטנה שלנו שנראית שקטה מבחוץ ,היא רועשת מבפנים ואין אף קאובוי שישן בלילות . פיהקתי פיהוק ארוך ומתמשך , וצעדתי אל עבר הדלת . פתחתי במקצת והבטתי בהם .מולי עמדו שני בחורים גבוהים שהראשון רזה ולצידו שמן יחסית , הם לבשו בגדי רכיבה שבדרך כלל אופייני בחווה שלנו , ניסיתי לזהות את פרצופם אך ללא הצלחה .
" שלום " פתח הבחור הרזה . " אני מצטער על השעה המאוחרת , אבל די קיווינו שתעזרי לנו " והצביע על הבחור השני . " אנחנו חייבים ציוד רכיבה דחוף . לא נרחיב לך יותר מידי, אם תביני . בבקשה ". הרמתי גבה , מנסה להבין מאיפה הבחורים צצו לי פתאום ועוד בשעה שאף אחד אינו מגיע לחנות שלנו לקנות ציוד . " מצטערת , אנחנו סגורים . תבואו מחר " ובאתי לסגור את הדלת אך הבחור השמנמן עצר אותי עוד לפני שהספקתי . " מצטער " דיבר השמנמן " אנחנו רק צריכים , דחוף . בבקשה " התחנן והדגיש זאת עם ידיו . " לא , אני מצטערת , השעה מאוחרת . לילה טוב " וכך טרקתי את הדלת בחוזקה מול פרצופם . מי הם ? שאלתי את עצמי מנסה להרגיע את גופי שרעד מהקור הנורא בחוץ . הדלקתי את תנור החימום שפלט חום נעים והתאים למזג האוויר , חיממתי את ידי וסוודר עבה עטף אותי . רציתי נואשות הביתה , אל חדרי הקטן ולמיטתי החמה והנעימה אך אבי ביקש ממני שרק היום , ואני מדגישה רק היום אשאר בחנות ואשמור . לא ידעתי ממה אני אמורה לשמור אך בשביל אבי אעשה כל דבר. החנות שלנו היא הפופולארית בחווה , בלעדיה לא הייתי חושבת שאנשים שאוהבים לרכוב ולומדים היו מסתדרים . תמיד רציתי לדעת לרכב , ובגלל שגדלתי בחווה הקטנה הזאת שממוקמת בצפון עלתה בי גם התשוקה. לפעמים הייתי מתבוננת במבוגרים בעלי הניסיון ומתפעלת מכישוריהם , בדרך כלל הם שימשו כמורים לילדים שהתעניינו וכך גם אני רציתי . אך הייתה בעיה אחת , בעיה שכה שנאתי באותו רגע ולא סלחתי לעצמי שלא מצאתי עד היום פתרון : לנשים אסור ללמוד לרכב , לנשים אסור להשתתף בתחרויות רכיבה ,נשים חייבות לעבוד במשק הבית ולפרנס , לנשים אסור להביע את דעתם , אסור, אסור ואסור . המילה הזאת הטריפה אותי , מדוע לנו ? למה לנו לשמוע להוראות כאלו ? זאת שאלה שבחיים לא תהייה לי תשובה . זאת שאלה ששאלתי את אימי מיליון פעם והיא תמיד ענתה את אותה התשובה : " כי אנחנו מיוחדות " . לא הבנתי איך אני מיוחדת כשאסור לי לעבוד במקצוע שאני אוהבת , שאני רוצה . קיוויתי יום אחד שההוראה המטופשת הזאת תימחק , שתיעלם מהעולם , לפחות מהחווה שלנו . עד אז , אני עובדת כאן , בחנות: אל עבר הדרום שכוונתו שלרכיבה אין לו סוף . זהו משפט שאבי חיבב במיוחד ותמיד היה אומר לי כשהייתי קטנה . אך מזמן איבדתי את משמעותו . החנות הקטנטונת שלנו שבקושי יכלו להיכנס עשרים איש הייתה משמעותית עבורי . רוב חיי העברתי כאן , חוויתי את הכאב ואת האושר בעת ובעונה אחת , פגשתי אנשים שהפכו לחברים שלי בחווה ולמדתי לאהוב את המקום. אני זוכרת את עצמי רוכבת באופניים ליד החנות ומבקשת מאבי שיצלם אותי , או בפעם האחרונה ששברתי את הרגל כתוצאה מריצה עם אחי ואבי חבש לי אותה, וכמה דמעות זלגו באותו יום . הזיכרונות האלו העלו בי געגוע ואושר לימים עברו . אבל כרגע הבנתי עד כמה אני מאוהבת במקום , במשפחה הגדולה שיש לי ובחברים שתמיד בעת צרה יהיו שם בשבילי.
עטפתי את עצמי בשמיכה שהייתה שרועה בכיסא , הקור עדיין התפשט בגופי וחשתי את עצמותי מתפרקות . לקחתי את הספר האהוב עליי , שאני מזדהה עם הדמיות, העלילה ועם הסופר עצמו ששאף תמיד לגדולות אך אף פעם לא הצליח. אך רק בדרך הקשה ההצלחה תגיע . דבריו חיזקו אותי ונתנו לי להרגיש שיש עוד סיכוי קטן , תקווה לרכב ולהשתתף בתחרות האזורית העולמית שאלפי אנשים מכל העולם מגיעים לחווה הקטנה לצפות מי יזכה בתואר .
אחי הגדול , טיילור השתתף בתחרויות כל פעם בשנה אך אף פעם לא הצליח להפיל לגמר . אבי קיווה בשבילו לשנה הזאת ולכן , הם בדרך כלל מרבים להתאמן בחצר הקטנה שלנו שמסתתרת מאחורי בייתנו . לפעמים , יוצא לי לשבת מולם ולצפות בלמידה אך ,טיילור יותר גרוע משחשבתי . הוא תמיד כועס כשאני צוחקת או לועגת לו על כישוריו , הוא כזה ילד .
לקחתי לי את הקפה שהשארתי עוד במהלך היום וניגשתי לחממו. כשלגמתי ,פי רעד והתרעננתי מהטעם המר והטעים שלו . ניקיתי קצת את השולחן וסידרתי את האוכפים , הנעליים , הקסדות שמזמן היו באי סדר והמושטות . סדר בשבילי היה אחד הדברים החשובים בחיי , בלי סדר לא הייתי מצליחה לחיות וגם אם כן הייתי בורחת . חדרי תמיד מסודר לפי הא"ב , מצוחצח ונעים . חברותיי תמיד התפעלו מהניקיון ולכן גם נהניתי לשמור עליו .
התקרבתי אל תנור החימום , עדיין מכוסה בשמיכה הנעימה שהשאיר לי אבי , התיישבתי והרגשתי את עפעפי נעצמות , אך מיד פקחתי אותם . שוב עפעפי נעצמו ובלי לשים לב נרדמתי.