מפחדת לומר בקול- פרק עשרים

בפרק הקודם:

"סכנה." אמרה פיגי שתפסה בפיתאומיות בלבנדר ומשכה אותה אליה.
לאחר מכן המכונה שמודדת את פעימות הלב ציפצפה מה שגרם לוויל לומר, "אם אוהבים מישהו, משחררים אותו לחופשי." פיגי עומדת למות וללבנדר נשאר רק לשחרר אותה.

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים:

פחד. תשתוש. סחרחורת. עירפול. נפילה. בדידות.
כל כך קשה לראות הכל מעיניים של בוכה, של מתאבלת, של פגועה. העולם נראה לי כל כך מתושתש וערפילי, עולם זר ואכזרי. מותה המתקרב של פיגי פגע בי כפגיעת חץ בכנפה של ציפור אומללה. אני לא יכולה לוותר על חברתי הטובה, פשוט לא יכולה. וויל עומד שם, מלטף אותי ברוך. אך אני יודעת מה הוא מפחד לומר, שפיגי לא תשוב עוד לראות אור יום. צוות הרופאים צועקים בקול, "החייאה!" ואני נשארת חסרת פעימה. שיירה של אנשים בעלי מדים של רופאים ומסכות על פיהם נדחפים אל חדרה של פיגי.
צעקות. היסטריה. ייאוש. בכי. מכונות. קולות. תקווה.
"לבנדר," התחיל לומר משהו אך עצר טרם המשיך. מה אפשר להגיד במצב כזה?
"וויל," העברתי אליו את מבטי, עיניו נראו מיואשות, חסרות הלהט שהבדיל את עיניו הירוקות מהשאר. פיו היה מעוקל טיפה הצידה, כמסרב להיכנע לדמעות, פה שרק לפני כמה שעות טעמתי ממנו בנשיקה מתוקה שחשבתי שתביא לימים המאושרים אך ההיפך קרה. הנשיקה הייתה בגידה וחברתי הטובה מכל נלחמת זה עתה על חייה.
מדי פעם היה שוטף אותי התקף חרדה קל בו הייתי מתחילה לנשום בהיסטריה, לבכות, להתמלא בתחושת עצבות שצמררה את כל גופי. ברגעים האלה וויל היה מקרב אותי אליו ולוחש לי מילות תקווה. "תמיד יש תקווה," כך הוא אמר. "אבל אם נצטרך לשחרר אותה, נשחרר." תמיד סיים באימרה זו. אימרה שהפחידה אותי והרתיעה אותי עד מאוד.
דלת חדר בית החולים נפתחה ואני וויל מיד נעמדנו על רגלינו למשמע דברי האחות כהת השיער.
"אתם המשפחה?" שאלה. "סוג של, אנחנו הקרובים היחידים שיש לה." אמרתי חשוקת שיניים, ההורים שלה לא פה, רחוקים כל כך ממנה. האחות סקרה את פני החרדות והמשתוקקות לטוב ולרגע קצר אחד האמנתי שהכל יכול להשתנות.
"אני מצטערת." אמרה.
כתמים שחורים ריצדו אל מול עיניי. עירפול. פחד. תשתוש. סחרחורת. עירפול. נפילה. בדידות.
כל כך פחדתי להודות באמת, כל כך פחדתי לומר זאת בקול. כל כך פחדתי שהיא תאמר זאת בקול.
"עשינו כל שיכולנו." הוסיפה אך אני כבר נשמטתי על הרצפה בבכי שאיים לחרב את כל עולמי.

~~~~

שלושה ימים עברו מאז מותה של פיגי, חברתי הטובה. עדיין קיימת בי האמונה שיבוא יום והיא תתקתק בדלת ביתי, תתפרץ בצחוק לחדרי, תספר לי כל ששמעה באותו היום, תראה לי עבודות אמנות שלה, תאמר שוב ושוב כמה היא שמחה שיש לה את המכחול שלה, תאשים אותי בהיותי לא מספרת לה את כל הסודות, תילחם איתי על ליבו של וויל, תעלים את הדמעות מעיניי, תגרום לחיוכי להופיע ובסופו של יום פשוט תהיה שם לצידי ואני לצידה. אך בכל יום שעובר התקווה הזאת הולכת ונעלמת.
"אולי תפסיקי לכעוס עלי?" שאלה כמו באלף הפעמים האחרות.
"ריין, אני לעולם לא אפסיק לכעוס עלייך." כשאמרתי זאת הבטתי היישר בעיניה הקרות בלי להניד עפעף ואז חזרתי לעיסוקי, הכנת סנדוויץ' גבינה וזיתים המשפחתי שאבא שלי לימד אותי להכין כשהייתי בת שש.
"עשיתי את זה בשבילך." אמרה לי כמבקשת את סליחתי או כמאשימה אותי במות חברתי.
"שלא תעזי לומר דבר כזה. את האשמה היחידה. את חייבת להבין שיש דרכים אחרות להעניש אנשים, לא לדבר איתם למשל. אבל לא להרוג!" את המילים האחרונות צעקתי בקול והחנקתי את הדמעות שאיימו להתפרץ. "בני אדם גם ככה מתים…" אמרה כשריחפה לידי, גולה מעיקה הצטברה בגרוני. "מי כמוך יודעת?" עקצתי אותה. "וואו. מישהי למדה לפתוח פה!" התפעלה ממני.
גילגלתי עיניים ועברתי לסלון לאכול את הסנדוויץ' שבידי בזמן צפיית הטלוויזיה.
"איך הסנדוויץ'? אני בטוחה שאם אבא לימד אותך, זה יצא ממש טעים ואם את הכנת אז בכלל," התחנפה אלי. משכתי בכתפיי והתיישבתי על הספה כשרגלי מונחות על שולחן הסלון הקטן, מה שהיה מכעיס את אמי אם היא הייתה רואה אותי.
"לבנדר?" נידנדה לי. לא זיכיתי אותה אפילו לא במבט אחד והתמקדתי באכילת הסנדוויץ' שמילא את בטני בעונג.
"את לא יכולה לא לדבר איתי לנצח!" צעקה בייאוש ונשפה בשיערה המת שנח על עיניה הנעוצות בי.
"נחיה ונראה." הוצאתי לשון ועליתי לחדרי, כאילו לא יודעת שהיא יכולה לרחף במהירות אחרי.

~~~~~

"למה הבאת אותה איתך!?" צעקתי על וויל שעמד בפתח הדלת וידו החזיקה ביד בת דודתו הקטנה.
מיהרתי לחייך אל הילדה אך היא נחרה בבוז לראות חיוכי המאולץ. "אויש. תכנסו כבר…" פתחתי את הדלת לרווחה בכניעה ואיפשרתי לילדה הקטנה לאכול מחטיף הטירס שבדיוק הוצאתי.
"איך קוראים לך?" ניסיתי להיות חברותית. "מה אכפת לך?" עקצה אותי.
גלגלתי עיניים והתקרבתי אל וויל שעדיין עמד בכניסת הבית והתאפק שלא לצחוק. "תפסיק." לחשתי לו. "היא מעצבנת אותי." עשיתי פרצוף כועס ושילבתי את ידיי כתינוקת עצבנית. "את חמודה כשאת ככה," צבט לי בלחי שהפכה לורדרדה יותר מהרגיל. "היא שונאת אותי, מה התכוונתה לעשות איתה כאן בדיוק?" התעצבנתי עליו וניסיתי להסיח את דעתו מהצביטה המביישת.
"לא יודע…" אמר, "את הטובה עם הילדים מבינינו." חייך בחן. עיניו הירוקות סקרו את הילדה שכמעט סיימה את כל הקערה ואז שבו להביט בעיני הדוממות, פיו התעקל מעט לחיוך ושיער ראשו עטף את פניו היפות. הוא היה גבוה ממני ובעל כתפיים הרבה יותר רחבות משלי, כתפיים של שחיין למרות ששחייה הייתה אך ורק תחביב בשבילו. כל בת הייתה מתפללת לידיד כזה, לאביר חלומות שכזה, למה אני לא מסתפקת בכך? למה אני רוצה תמיד יותר?
"אני הולכת לקרוא ספר," העפתי את כל המחשבות מראשי ואחזתי שוב בספר שקופה מאת נאוה מקמל עתיר, הסנפתי את ריח אמצע העמודים שבספר והשמעתי קול של עונג, פתחתי בעמוד ארבעים ושתיים והמשכתי לקרוא להנאתי, מתעלמת מקיומם של וויל ובת דודתו הקטנה שאין לי מושג איך קוראים לה. יכולתי לראות מהצד את וויל מושך בכתפיו והולך אל עבר הטלוויזיה.
אני ישבתי על שולחן הבר הקטן במטבח כשאני קוראת בסקרנות את הספר אך לא יכולה שלא להביט מדי פעם בוויל שבוחן את הדיסקים שנחו להם על יד מכשיר הדי.וי.די. מתחת לממיר. עיניו היו שקועות בדיסקים של השירים והסרטים השונים, ידיו נעו בחיפוש בין אלפי קופסאות ופיו נשף למען סילוק האבק בו נתקל. "את יודעת," שמעתי קול מצייץ לידי, "אני חושבת שגם הוא מסתכל עלייך ככה." אמרה הילדה הקטנה בחיוך, כנראה שמה לב לאן מושאות עיניי. "אם את אומרת," כחכחתי בגרוני והבטתי בילדה זהובת השיער, חסרת השיניים הקידמיות ועיני דבש מצחקקות. "רגע, באמת?" צחקקתי. הילדה חייכה והנהנה בראשה. הסמקתי קלות. "מה שמך?" שאלתי. "ליז." ענתה בקול אצילי אך עם זאת ילדותי. עברתי להסתכל קדימה ומבטו של וויל הסגיר אותו, הוא הסתכל עלינו, הוא הסתכל עלי. מבטינו הצטלבו, בלי תזוזה, פשוט דיברנו בעיניים. שלחתי אליו חיוך קטן והוא כמעט מעד. צחקתי והרגשתי משיכה קלה בחולצתי, הבנתי כי גם ליז מחייכת. למה כולם מחייכים?
עיניו הנבוכות משכו אותי אליו, קראו לי, רצו אותי. התרוממתי בלי שום סיבה והתקדמתי אל הסלון עליו לפני רגע השקפתי מרחוק, אל וויל. כשראה אותי מתקרבת, עיניו ניצתו. סידרתי בתנועה חפוזה את שיער הנחושת שלי והתיישבתי על הרצפה, על ידו. "השירים שלו טובים," אמר והצביע על דיסק של ג'ורג' מייקל. "כן." מלמלתי. "הוא גם נראה טוב." אמרתי כשבחנתי את העטיפה בה הופיע ג'ורג' בכבודו ובעצמו. "מה? לא, הוא יותר מדי זקן בשבילך." גחגח לעצמו. המשכנו לבדוק עוד כמה דיסקים עד ששני ידינו נפגשו, זאת הייתה אמורה להיות סצינה רומנטית כמו בכל הסרטים רק שהשם של הדיסק הזכיר את הכאב לשנינו וחידש את הסדק שבליבי. 'מיס פיגי, החבובות', אותיות התנוססו על גבי העטיפה ובובת חזירה מחייכת ומנופפת בקעה ממנה. "פיגי," אמרנו שנינו כמנגינה אחת נוגה.
איך שנינו יכולים לשמוח כשהיא לא? איך אנחנו יכולים לצחוק ולחייך כשפיגי כבר לא פה?
פיגי כבר בטח עברה למסדרון הזה, המסדרון הלבן והבודד בו ריין משוטטת לעיתים קרובות.
ריין. מסדרון. פיגי.
ריין יכולה לראות את פיגי?
קפצתי מהר ממקומי, ליז הביטה בי מופתעת וויל חיכה לקבל הסבר לתנועה הפתאומית שלי ובוודאי שאל את עצמו אם הוא עשה משהו שגרם לכך. מיהרתי לחדרי, קיפצתי מעל כל המדרגות וקראתי לריין. היא לא ענתה. התחמקה. רק כששני הצדים רוצים הם יכולים לתקשר, אם היא הייתה רוצה לראות אותי היא הייתה כבר מופיעה לנגד עיני המחפשות.
רגע, הכלל הזה עובד בעבור כל נפש?
אולי אני אוכל לראות את פיגי, אם היא תרצה לראות אותי. המחשבה שאוכל לראות את חברתי המתה צימררה אותי ומילאה אותי בתחושת אושר חדשה.
"לבנדר?" נכנס וויל דרך דלת חדרי.
"את בסדר?" שאל והתקרב אלי, עמד מאחורי גבי.
"כן, אני רק מנסה משהו." אמרתי בתקווה שיעזוב וייתן לי להתרכז ולקרוא לפיגי בשקט.
"לעשות מה?" הפריע לי בשאלותיו.
"לא משנה מה, משהו." פלטתי בנימת כעס. סגרתי את עיניי וקראתי לה בראשי.
"אני לא מבין." שבר את השתיקה ששררה במחשבותי.
"וויל, אני מצטערת אבל אני חייבת לעשות משהו, אולי ניפגש אחרי זה?" שאלתי בהתנצלות.
"אה, אאא…בטח." אמר בקולו העמוק והחודרני.
"אני אלווה אותך." אמרתי לו ופקדתי על עצמי, אני אוכל להמשיך מאיפה שעצרתי אחרי כן.
ירדנו יחדיו במדרגות, בשקט, בלי לומר מילה.
למה ריין לא אמרה לי שהיא רואה את פיגי? כבר שלושה ימים שהיא כנראה נמצאת במיסדרון הזה, לבדה וריין לא אמרה לי דבר? אולי ריין לא באמת רואה את פיגי? אולי פיגי בחרה בדלת העץ, במוות?
שיכנעתי את עצמי להתרכז לכמה שניות בוויל כדי שלא יחשוד בדבר שקורא אצלי, שעובר במוחי.
"תדבר איתי אחר זה? ובהצלחה עם ליז. היא ממש חמודה." ליטפתי את שיער המשי שלה.
"בסדר, בהצלחה במה שאת צריכה לעשות ואני מקווה שזה לא בגללי." העביר את אצבעותיו הארוכות בשיערו הבהיר והחלק, מה שאני רציתי לעשות מאז ומתמיד.
"זה לא בגללך, זה בגלל ג'ורג' מייקל." התבדחתי.
"זה בגלל פיגי." ניחש נכונה.
"אני אהיה בסדר," אמרתי לו ופתחתי את דלת הבית.
"ביי." מלמלתי וצפיתי בשניהם עוזבים את שטח ביתי, בדמותו של וויל הולכת ונעלמת.
"רק אל תעלם לי גם אתה," לחשתי אל האוויר ומיהרתי לחדרי בכדי לנסות לדבר עם פיגי וסוף סוף להגיע אל התשובות אותם אני צריכה.