נמר השלג -פרק חמישי

התחלתי מהדברים הפשוטים, כמו לפתוח ארגזים ולהסתכל מה יש בתוכם, כדי שאדע מה לשמור ומה לא. מסתבר שזה היה מעט קל יותר ממה שחשבתי, כי את רוב הדברים שהיו שם היה אפשר לזרוק (בעיקר בגלל שהם כבר היו שבורים או שהתפוררו כשנגעו בהם).
מצאתי שמה מחצלות ישנות, מטריות שמש שבורות (אמא לא הייתה אחראית מסתבר), מנורות, מעילים, צעיפים (משום מה היו שם הרבה צעיפים, כתבתי לעצמי לשאול את אמא עליהם), נעליים, רהיטים ישנים…
זה היה ממש מחסן לכל דבר. וזה גם היה המחסן שמבולגן ביותר שיצא לי לנקות.
אחרי שעליתי וירדתי כמה פעמים התיישבתי בכבדות באמצע החדר. הוא כבר היה מרוקן כמעט לגמרי מרוב כל הפעמים שזרקתי את הזבל, ובעזרת האור שנכנס לתוכו היה אפשר לראות הרבה יותר טוב.
בלי כל הארזים פזורים ברצפה הבחנתי בכך שהחדר היה יחסית גדול, ואם הסידור הנכון הוא יכול להיות מהמם (עד כמה שמחסן יכול להיות מהמם…)
אמא עלתה והביאה לי מקודם כמה עוגיות שהיא הכינה, חלב ומטלית לחה כדי לנקות את החלונות והרהיטים שכן נשארו.
החלונות היו גבוהים אך מצאתי שמה כיסא שהיה במצב מספיק טוב כדי לא להפיל אותי ועליתי עליו. הוא היה גבוה כך שהגעתי עד סוף החלון בלי בעיה.
היו שם כמה ספרים ישנים של מוזיקה ואקדמיה. אני זוכרת שרציתי לקרוא אותם פעם אך לא הבנתי על מה הם מדברים. אבא אמר שיש לי עוד זמן בשבילם.
הנחתי את הספרים בעדינות על המדף שלפני רגע ניקיתי ועברתי למטלה המעילים. ואז החלפתי מנורה. וסידרתי בערמה את משחקי הקופסא שהיו מפוזרים…
הזמן עבר לו מהר ולא שמתי לב שהשמש כמעט ושקעה. עמדתי לצאת מהחדר כשראיתי משהו מבצבץ מקצה הארון.
"אוי לא," נאנחתי. "יש עוד קופסא?!" צעדתי לעברה בכבדות, מיואשת מזה שהעבודה עוד לא נגמרה. הקופסא הייתה תקועה שם ונאלצתי להשתמש בכל הכוח שנותר לי כדי לשלוף אותה משם. מעוצמת ההדף עפתי אחורה והדבק שחתם אותה נקרע והתפורר, וחלק מתכולתה התפזרה ברצפה. "איי…" ניערתי מעט אבד מבגדיי וניגשתי לראות מה יש בפנים. היה שם ערמות של מחברות קטנות כמו שלי. היה נראה לי מוזר לשמור מחברות ישנות בתוך קופסא בעליית הגג אך בכל זאת, אם זה פה אז סימן שזה בטח משהו חשוב.
לקחתי את אחת המחברות ופתחתי אותה באמצע. הכתב היה מטושטש מעט אך עדיין יכולתי לקרוא מה כתוב. בערך אחרי השורה השנייה הרגשתי שאני עושה טעות אך לא יכולתי להפסיק לקרוא.
'…הייתי קטנה מאוד אז, טוב, לא יותר מידי, יכולתי להבין את גודל ה'צרה' (כמו שאבא כינה זאת) שנכנסתי עליה. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שהחלטתי לצאת למסע רחוק מהבית והמשפחה רכובה על גבו של דוב לבן, אך פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות באותו רגע…' זה היה כתב הילד של אמא. זיהיתי אותו כי הייתי אוהבת לצפות בה כותבת מכתבים. יש לה כתב יד עגול ויפה. היא הזכירה שמה משהו לגבי דוב לבן. היא מעולם לא אמרה לי שהיא פגשה דוב לבן. נזכרתי שבאחד השיעורים שלי עם נדי הוא דיבר על בעלי חיים ואמר שהם נדירים מאוד. תהיתי איפה אמא כבר יכולה לפגוש דוב לבן.
דפדפתי עוד כמה דפים קדימה. התאריך כנראה השתנה.
'… אני זוכרת… זה היה היום המאושר בחיי. לא יכולתי לסרב לו. כנראה שהשהות שלי במחיצתו כל הזמן הזה חיברה בנינו, קשרה אותי לסדר יומו. אני לא אשקר והודה כי אהבתי אותו. הוא היה הדוב הלבן שלי, המגן שלי. הוא אמר לי פעם שאולי הוא יכול למצוא מישהו שיכול למחוק לי את הזיכרון, הוא קרה לזה 'היפנוזה' או משהו דומה. אני כמובן, סירבתי בתוקף, הרי איך אוכל לוותר ככה על כל זיכרון המסע הזה?…'
בדיוק כשעמדתי לקרוא עוד שורה נוספת שמעתי צעדים. ניחשתי שזו בטח אמא עולה לקרוא לי ומיהרתי לקחת כמה צעיפים שהיו ליד. דחפתי אותם בגסות מהירה אל תוך הקופסא, מסתירה את המחברות.
"נאי, לא שמעת שקראתי לך?" התפרצה אמא לחדר. היא הביטה בפליאה סביב, בטח לא ניחשה שאני אוכל לעשות עבודה כל כך טובה. "הו מצטערת, פשוט נשאר לי הארגז האחרון ורק רציתי לגמור…" מיהרתי לשלוף צעיף כתום באגביות ולחייך בהתנצלות. "פשוט לא היה מקום במתלה אז הכנסתי אותם לקופסא…" היא הביטה בי ונראה היה שהסחת הדעת שלי עבדה כי היא לא ניגשה לראות את שאר הדברים שהיו בפנים. את המחברות.
"בסדר, תשימי אותו איפשהו בחדר ותרדי למטה, אנחנו מחכים לך לארוחת הערב מתוקה." מילותיה העדינות של אמא כאילו נתלו באוויר לשנייה גם אחרי שהיא יצאה מהחדר. הרגשה רעה הזדחלה לליבי. לא יכולתי לספר לאמא שמצאתי כתבים ישנים שלה וקראתי אותם. היא בוודאי תכעס מאוד ותיקח אותם, תחביא אותם במקום בו לא אוכל למצוא אותם. מצד שני אני לא חושבת שאני אמשיך לקרוא בהם.
זה בטח קשור לסוד שאמא ואבא מחביאים ממני, חשבתי. אולי יש סיבה, כמו שנדי אמר.
לקחתי את הצעיף הכתום. הוא היה גדול מספיק ועטפתי בעזרתו את כל המחברות שהיו בארגז, סגרתי אותו שוב והכנסתי אותו אל מאחורי הארון, המקום הישן שלו, רק כדי שלא יהיו חשדות מיותרות.
הבטתי פעם אחרונה בחדר המסודר, כיביתי את המנורה והסטתי את הווילונות, סוגרת אותם ומחשיכה חזרה את המקום.
הווילונות היו בצבע כחול עדין.