נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 15: בכל נוזל יש מיים.

02/11/2012 551 צפיות אין תגובות

תוך מספר שניות של הליכה בגשם וינסנט היה שוב רטוב כולו. לא עבר אפילו יום אחד של הליכה כזאת בקור, והנזלת כבר שבה לאפו של וינסנט, והוא החל להשתעל שיעולים מלאי ליחה סמיכה. החולי השתלט עליו, ומצב גופו רק התדרדר יותר ויותר ככל שהרבה ללכת, לישון בחוץ ולהימנע מאכילה.
לאחר כשלושה ימים, חזרו גם ההקאות. וינסנט היה אז באמצע חורש אורנים, במרכז של סופה נוראית. גשם ניתח על האדמה, וברקים ורעמים חגגו מסביבו. החורש היה על גבעה גדולה, ווינסנט חשש שברק יפגע בו. למטה מכוניות שרקו על כביש מהיר, רוח חזקה נשבה והעיפה את הגשם לכל הכיוונים. בורטיגו המימי הזה, וינסנט איבד כל תחושת אחיזה באדמה. המזון המועט שעוד נותר בקיבתו הכביד עליו, והוא נפל לפתע על ברכיו ואחז בבטנו. גרונו התקשה והתעוות, וכל המזון שהוא תרח כל כך להכניס לגופו כדי להחלים, פרץ החוצה בסילון ירקרק.
הוא התנשם קצת, הביט בקיא שנמהל לו ונעלם בין כל הנחלים הקטנים, והרגיש קליל יותר.

הוא חזר ללכת ככה, כאילו שהשבועיים באכסניה לא התרחשו מעולם. לאחר עוד יום או יומיים, הוא גם נפתר מבגדיו שרק הכבידו עליו, והלך ערום. עיניו שבו והשחירו כשהוא חזר להסתגר בתוך עצמו, ותחושת הריחוף המענגת גם היא חזרה אליו. הוא מיצה את היכולות של הרגליים שלו באמצעות הנעליים, ללא ספק. אך לא רק ברגליים הוא עשה שימוש מיטבי, אלא גם במוח. הנעליים לא נתנו לו רק את האפשרות ללכת בצורה כל כך אבסולוטית, אלא גם את היכולת לשקוע בצורה אבסולוטית בתוך הרעיונות והמחשבות שלו. וככל שהוא הלך ושקע בעצמו, נתרחק וינסנט מהאדמה ומן העולם.
הגשם פסק רק לעיתים רחוקות, ווינסנט נהיה שוב חולה לחלוטין.- משתעל ומנגב מדי פעם בשרוולו את הנזלת מפניו, פעימות הכאב בראשו, הפכו כבר למעיין מנטרה, וכל כחכוח בגרונו גרר איתו כאב רב. ידיו הדקות רעדו מקור באופן קבוע, וכפות רגליו,- היו כבר מרוסקות לחלוטין.- שברי הליכה ובוודאי גם שברים מפותחים יותר שלטו בהן, ולפעמים וינסנט יכל להישבע שהוא מרגיש רטיבות של דם חמים יוצאת מכף הרגל שלו ומפיגה קצת את הקור. הוא מעולם לא הוריד את הנעליים כך שלא ראה אותם, אבל לפי התחושה, כפות הרגליים היו אמורות להיות כבר גושי בשר ודם מרוסקים ומעוותים.
ולמרות זאת, וינסנט הרגיש טוב באיזשהו אופן. כשרגליו חזרו לרחף, מחשבותיו שבו להשתולל ולפרוח בראשו. כשהילך ערום בין שבילים והרים, הוא חשב על דבריה של ליסה,- חברתו של פול. "היא טעתה," הוא חשב, "ברור שהיא טעתה.- לא לכל אדם בחברה יש כובע ותפקיד."
הנה,- לוינסנט דווקא היו נעליים. לא לכל אדם יש מקום בעולם כבורג במכונת האנושות הכבירה. יש גם 'ברגים דפוקים', שלא מתאימים לשום מקום בעולם. או לפחות לא בעולם הזה, שדורש ממך לתפקד כחלק במכונה. "אם רק היה עולם אחר," חשב וינסנט, "עולם שבו אתה יכול ללכת לנצח בלי שהגוף שלך יתפרק מזה. עולם שבו אפשר לעוף בחופשיות, עולם לאנשים שלא מתאימים, מקום שלא צריך בו איזון בשביל להתקיים…"

אחרי יומיים או שלוש של הליכה בגשם ללא אכילה, וינסנט התעורר, ככל הנראה מעילפון, ליד נחל זורם.
הוא פקח למחצה את עיניו בתשישות, והביט סביבו.- דשא ירוק, והרבה עשבים שפרחו וגדלו בזכות הגשמים נראו שם. מתר קל של טיפות ירד מהשמיים במעיין חצי הפוגה, וציפורי דרור קיפצו בין העשבים. גורת כלבים לבנה עם פרווה קצרה קרעה לשתות מהנחל. וינסנט קם, וניסה להתקרב אליה, אך כשהיה במרחק מטר או שתיים מהגורה, היא הבחינה בו, ואז קרה דבר מוזר.- שיערה הלך והתארך והשחיר, עד שהיא כולה הייתה גוש תלתלי פרווה כהים. וינסנט התנודד והביט בפלא. לפתע הוא הבין, שהוא מתבונן בדמותו של תודלי כשהוא עוד היה גור שובב ונמרץ. היה לו מובן שתודלי מת, ושעברו שנים מאז שהוא היה גור. היה לו מובן שהוא הוזה מתשישות, ובכל זאת הוא רצה לחוש שוב את הבל נשימתו החם של תודלי על עורו הקר. דמותו של תודלי הסתובבה והתחיל ללכת לאורך הנחל, ווינסנט צעד אחרי כלבו האהוב,- האשלייתי.
אומנם וינסנט לא רצה לאכול והוא לא היה רעב, אבל לגופו בכל זאת היו צרכים. ההתעללות הזאת בגוף לבסוף, אחרי 4 ימים משוגעים שכאלה של צום והליכה, התחילה לגבות את המחיר מהנעליים,- מההליכה עצמה.- לא היה יותר כח להתקדם בשריריו של וינסנט, והוא דאדא באיטיות אחרי הזייתו. זה היה הפרדוקס,- תאכל, ולא תוכל לרחף מפאת המשקל, לא תאכל, ולא יהיה לך את הכח להניע את הכנפיים. אין את מי להאשים, אלא רק חוקי ההיגיון של העולם הזה.- איזון היא מילת המפתח. אבל לוינסנט האיזון היה בלתי נסבל, ובלתי אפשרי.
וינסנט הביט בנחל שלצידו, וראה שם שוב את אותם הדמויות מהשלולית,- אותו האיש מהמודעה על החלב, והמפלצת הנוראית עומדת לצידו. כעת זה כבר לא הפתיע אותו. למעשה, זה איכשהו נראה הגיוני ופשוט.- הם היו הרי פניו של העולם, והכי הגיוני היה שיביטו בו מתוך אותו החומר הקדום- המים. האיש עם הזקן היה פני השלמות.- מהותם הנפלאה של הדברים, פני הנעליים.- התוכן והסיבה של הדברים בעולם. המפלצת הלבנה הייתה הרוע, היצר,- היצר הרע.- פניהם של רמוח וציזליוסיה, פני האנשים השמנים שלא יודעים שובע ממזון.- אותו החלק בוינסנט עצמו, שלו וינסנט התנגד, החלק שלו התנגדו הנעליים.
גם אחרי שעזב את שפת הנחל והמשיך ללכת אחרי תודלי לאורך שבילים, הרים, ועמקים, המשיכו שתי הדמויות ללוות אותו. הרי הם ניבטים מהמים, והמים הם בכל מקום.- גשם שיורד מהשמיים הכחולים, ומים שמכסים את תחתיות האוקיאנוסים. מעיינות, נחלים ונהרות. מים בעשבים ובבוץ ובעלי העצים. מים בציטופלזמה שמחזיקה את העולם.- החומר הראשוני ביותר, הבסיס הניטרלי של הכל…

"הוא נוטה יותר מדי לצד שלך. אתה רואה, יקירי?"
"אני רואה," אמר תוהם, והביט בתמונתו של וינסנט שניבטה אליו ממשטח המים שבעומק הבור. "מה יקרה לו?" הוא שאל בדאגה.
"הוא לא יציב, יקירי. הוא איבד את האיזון, ולכן הוא ינפול."
"ינפול לאן?" שאל תוהם.
יצורה הסתכלה בוינסנט המהלך לו בטירופו ונאנחה. "למקום שלך, יקירי," היא הסבירה. "הוא ינפול לעולם שלך."
"את אמרת שלמעלה היצירות שלנו מחוברות," הזכיר תוהם.
"אמורות להיות מחוברות תוהם, יקירי,- אמורות להיות מחוברות. יש אנשים שנוטים יותר אלייך, ויש שנוטים יותר אלי. אבל העולם למעלה הוא עולם של אמצע, ומי שלא יכול לחיות בו, נופל.
את זוכר את אבותיו של וינסנט?" שאלה יצורה.
"כן," ענה תוהם. מאז שהוא הגיע לאותו המקום, זיכרונות רבים עלו במוחו, כאילו שהוא למעשה היה קיים שם בבור מאז ומתמיד. זיכרון החיים שהיו לו לפני הנעליים היטשטש, כאילו לא היה יותר מפרק קצר ואחרון בחיים גדולים יותר. הווייתו של תוהם התרחבה מאז שהגיע לאותו הבור, הוא החל לשכוח את חיו האנושיים, ונעשה כולו אך ורק יוצרן של הנעליים, יוצר כל המשמעויות והמהויות של הדברים.
"התר ומיק פילד. גם הם נפלו לעולם שלי, לא כך?"
"כן, יקירי.- הם היו בין הראשונים. הם לא עמדו במציאות.- פרשו. נפלו… הבט, יקירי," אמרה יצורה והסתכלה בתמונתו של וינסנט המדאדא בעקבותיו של תודלי לאורך העולם. "הבט כיצד הוא מהלך על שפת התהום."..

המים למעשה מילאו גם את וינסנט עצמו- זיעה ושתן ודמעות, גם הם מים, ואף דם מכיל את הנוזל. לאכול הוא לא יכל, ולא רצה, אבל מים הוא שתה המון. אנשים בדרך כלל מורכבים מכ 75% של אותו חומר ראשוני. ובכן, לעומת רוב האנשים, וינסנט הביא את גופו האומלל למצב של כ 90% מים.
וינסנט איבד שליטה לחלוטין. הוא היה כרוכב שנתן לסוס הפראי לרוץ לכל הכיוונים בלי מושכות או רסן. אך לא הנעליים למעשה היו הסוס, אלא חלק בוינסנט עצמו.- חלק קדום עמוק וקסום, שהעולם התרבותי תמיד דורש לרסן. חלק מסתורי ומסוכן במוח ובאישיות, שאם תיתן לו להשתולל חופשי,- אם תנתק את כבליו ותשחרר אותו, אין לדעת לאן הוא ייקח אותך. נעלי הפלא, לעומת אותו החלק, היו רק כלי,- כלי למימוש.

לאורך עוד יום או יומיים הוא המשיך להלך ככה.- לאט לאט, אך הכי מהר ששריריו הבלויים והמרוקנים מאנרגיה אפשרו לו לסחוב את גופו החולה. הוא עקב אחרי כלבו המת בגשם השוטף, תחת שמיים זועמים, בין עצים, על הרים, ולאורך שבילי עפר מתמשכים.- קווים צהובים, ארוכים ומתפתלים. תודלי תמיד הולך לפניו ומוביל אותו.- אך לעולם, מאז היו שבו הופיע, לא הסתובב הגור, ולא עצר. תמיד שם, ותמיד בלתי ניתן להשגה.
אחרי הרבה הליכה, מספר חושכים ואורות, וכמה התעלפויות, החל תודלי לצעוד בשביל חום ורחב אל תוך שדה חיטה גדול. שדה רחב ידיים, ומלא שיבולים ארוכים וצהובים. ראיתי של וינסנט השתבשה מן התשישות, ואם במציאות הוא דיאדא לבד בכאב על גושי הבשר ושברי העצם, שהיו בעבר כפות רגליו, מבחינתו הוא ריחף אחרי כלבו האהוב בתוך ים צהוב.- השיבולים הפכו מים, ווינסנט שקע בהם. הייתה זו שוב שעת סופה.- ברקים אימתניים האירו את השמיים, ורעמים הדהדו בחוזקה בעמק ובאוזניו של וינסנט. מים נטפו על הכל. השביל היה בוצי, ורעמתו הצהובה הפרועה של וינסנט כיסתה את ראשו כמו מגבת ספוגה. המונוכרומיה הצהובה החלה להתבהר מעט לכדי פסי שיבולים עזים.- שואבים מים מן האדמה, ושואפים מעלה מעלה. וינסנט הבין שהוא בשדה, והרהר. שדות,- מעין מקומות מעניינים שכאלה.- עד שאתה לא מחוץ להם, אתה לא יכול לראות מה יש הלאה, והצעד הראשון מחוץ לשדה יכול להפתיע אותך.- אם השדה הוא בקצה מצוק לדוגמא, אתה עלול לנפול מיד בהגיעך לסופו. השיר "סטרוברי פילדס" של הביטלס הדהד יחד עם הרעמים בראשו של וינסנט כבר מספר ימים, והוא החל לשיר אותו בשקט.- נהנה מההקשר, נהנה מהגשם, נהנה מההתמדה האדוקה בשביל, נהנה מהצהוב הבהיר, החזק, החי של השיבולים.- צבע דומה מאוד לצבע שערו של וינסנט. למעשה, ללכת שם בשדה החיטה, היה בשביל וינסנט קצת כמו לשקוע בתוך ראשו שלו. להיכנס יותר ויותר עמוק,- לשקוע.

הלילה כבר ירד.- ליל ירח מלא, שבהק בזוהרו בשמיים. וינסנט חייך אליו. אור הירח השקט האיר את תודלי שצעד לפניו. הגור מעולם לא חדל ללכת ולא הביט אחורה מאז אותו היום שבו הופיע לצד הנחל. "הוא בטח יודע לאן הוא הולך." חשב וינסנט.
אך לאחר מספר דקות נוספות של הליכה בלב השדה החשוך, עצר פתאום הגור. זה היה, באורח מוזר,- סופו המובהק של השביל. הדרך פשוט נעצרה בלב השדה,- קו ברור וחזק של גבול בין סוף האדמה החשופה לשיבולים המתנשאים אל השמיים. הסוף היה כל כך ברור, עד שנדמה היה שזה לא רק סופו של השביל הזה, אלא סופם המשותף של כל שבילי העולם. תודלי הסתובב לראשונה, והתיישב שם בקצה קצהּ של הדרך, הביט בוינסנט, וקשקש בזנבו.

רעם הכה בשמיים, ווינסנט נעצר גם הוא,- מתנודד וממלמל, והרגיש כמי שעומד למות. נעליו שקעו קצת למעטה באדמה, שהפכה לבוץ סמיך תחת מי הגשמים.
וינסנט פילד הגיע לקצה קצהו של השביל החום, שלח את ידו וכבר כמעט שנגע בתודלי. ואז הוא חש, שבאובדן המשך הדרך על הקרקע, הוא מרחף ועולה מעלה מעלה.
"הנה הוא נופל'" אמר תוהם…

ואכן, גופו הדק והחלש של וינסנט התמוטט לבסוף בבוץ, לרגליו של תודלי הבלתי קיים, באמצע השדה החשוך. שוכב בסוף השביל. הוא לא יכל יותר להחזיק את עצמותיו ואת בשרו הפצוע, לא יכל יותר להחזיק את עיניו פקוחות או לתפעל את ראותיו מרוב ליחה דביקה ושיעולים, לא יכל יותר להישאר בעולם הזה…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך