סיפור מסובך: פרק 15

השיירה הגיעה ביום למחרת, וזה היה מוזר, משום שציפיתי שלמלך ייקח לפחות שבוע להתגבר על האגו שלו בכדי לבקש ממני לחזור אל הארמון.
הייתי בטוחה שזו דרכו לבקש סליחה, עד שראיתי את וויליאם בין אנשי השיירה, וידעתי שזה רחוק מלהיות בקשת סליחה.
"גברתי." אומר אחד האנשים ברגע שאני פותחת עבורם את הדלת.
אני חושבת שהם מצפים להכנסת אורחים היאה למעמדם, אבל אני לא זזה ,וכך גם הם.
"לשם מה אתם כאן?" אני שואלת לאחר דקה של שתיקה, נמאס לי מזה ואני רק רוצה לסיים עם זה, לדעת מה עתיד לבוא.
"לעצור אותך, גבירתי." אומר וויליאם לאחר שתיקה נוספת, רוב מי שנמצא בשיירה הזו, היה חייב לי את חייב בתקופה כמו או אחרת, אך אין מה לעשות, בשעת הצורך, זאבים מפנים את גבם לחלשים, ומשאירים אותם למות.
"בסדר," אני אומרת, חיוך קל על שפתיי. "רק תענו לי על דבר אחד." אני מוסיפה, בזמן שאני מסתובבת לקחת את מעילי מן הקולב.
אני לא בטוחה מה עובר על המלך, אבל זה חדש, ואני תמיד אוהבת אתגרים חדשים, הם תמיד הטובים ביותר.
"אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו." ענה אחד מהם, ואני מבינה שאני מזהה אותו, אבי חס פעם על חייו, ואז סיכן אותם בתמורה, אבי נהג לעשות דברים כאלו, הוא נהג להציל אתכם מצרה רק בשביל שתהיו חייבים לו, ואני חייבת להתוודות, גם אני השתמשתי בשיטה הזו כאשר ניסיתי לברוח מן המקום הזה, הייתי עוקבת במשך ימים אחרי מישהו שהייתי בטוחה שיוכל לעזור לי, רק בשביל שיהיה חייב לי, כאשר הייתי ממש נואשת, יצרתי מצב בו הוא יהיה חייב לי.
"על מה אתם עוצרים אותי?" אני שואלת, ואני יכולה להרגיש כיצד השאלה הזו מוציא את האוויר ממפרשיהם, הם לא ציפו לכך, הם היו בטוחים שאני פשוט אלך איתם, בלי לשאול שאלות, אך אני לא אותו אספסוף שהם עוצרים כל שני וחמישי, אני יודעת מה הזכויות שלי, ואני יודעת מהם חטאי, אני יודעת שאם גן-העדן קיים, לא שמור לי בו מקום, בין אם זה בגלל חינוכו הכופר של אבי, ובין אם זה חוסר העניין שלי בדת, מעולם לא היה מובטח לי מקום שם.
"אנחנו לא יודעים, מיס." הודה וויליאם בשקט, ואני הכרתי את הבעת פניו, זו הייתה דרכו להגיד שהוא מסוקרן, וכי הוא רוצה לגלות יותר.
"אם כך, כדי שנתחיל לזוז, אני פשוט מתה לדעת על מה גוררים אותי מביתי ביום כל-כל נאה." אני אומרת במתיקות שפתיים, אך איש לא הולך שולל אחרי ההצגה הזולה, אפילו לא אני.
ידעתי שמשהו עומד לקרות, אך אין לדעת האם זה טוב או רע.
כאשר אנחנו מגיעים בחזרה אל הארמון, הם לא מובילים אותי אל הצינוק, אלא מכניסים אותי אל מערכת חדרים שלא הייתה אמורה להיות קיימת, תאמינו לי, גם אם תבדקו כל סרטוט או ציור של הטירה, לא תמצאו אזכור לחדר הזה, ואתם גם לא תשימו לב, אלא אם כן, תראו כי כל החדרים קטנים ממה שהם מציירים בשרטוט המקורי, וכי חייב להיות משהו שמצריך כל-כך הרבה מקום.
כאשר אני מגיע, הוא כבר נמצא בחדר, מתוח כחתול, והבעת פניו אינה מדברת דבר, אני מכירה את הבעת הפנים הזו, הוא תמיד השתמש בה כאשר הגיעו מלכים ממדינות שונות, או כאשר עמדו מולו אנשים מסוכנים, אבל הוא מעולם לא הפנה את המבט הזה אליי, מעולם לא הביט בי בחשדנות שכזו.
השקט שעמד בינינו, מתח את עצבי אפילו יותר ממה שהם היו מתוחים לפני כן, ואני פחדתי שראשי יתפוצץ מרוב ניסיונות להבין מה הולך פה.
"מה אתה רוצה ממני?" אני פולטת את השאלה, ומביטה בו במבט עייף, הוא לא מתרכך, אך לפחות הוא הפסיק להסתובב בחדר, והקל מעט על כאב ראשי.
"מה שאני רוצה הוא אותך," הוא אומר."אבל אני לא רוצה קריאות תיגר עליי, או היעלמויות באמצע הלילה, אני רוצה כלה ממושמעת." הוא מוסיף לאחר שנייה, אך לא מביט בעיניי.
"זאת דרכך להגיד שאתה אוהב את המראה שלי, אבל שום דבר חוץ ממנו?" אני שואלת, וגיחוך מריר נפלט מבין שפתיי.
"לא, אני אוהב אותך כמו שאת, אבל-" הוא אומר ופה אני קוטעת אותו בצחוקי.
"אם אתה אוהב אותי כמו שאני," אני אומרת ומדגישה את המילים."לא אמור להיות 'אבל'." אני אומרת, ומנידה בראשי, כאילו אני מאוכזבת ממנו, אך זו רק הצגה, לא ציפיתי לשום דבר אחר.
"אבל," הוא אומר, ומביט אל תוך עיניי, בורר את מילותיו בקפידה."אבל את לא מה שמצפים שממלכה." הוא מוסיף ועיניו מקובעות עליי, כאילו הוא פוחד מתגובתי.
"אם אני לא מתאימה, אז תמצא מישהי שכן." אני עונה לו באדישות, והולכת אל החלון, נמאס לי להביט בעיניים הללו.
"ואז מה?" הוא לוחש בשקט אל תוך אוזני, ידיו על מותניי, אני שונאת את זה, אך זה התפקיד שעליי לשחק.
"ואז אתה מתחתן איתה, ושוכח ממני." אני אומרת ומסתובבת אליו, מנשקת אותו לרגע, רק רפרוף מהיר של שפתיי על שפתיו, ועד שהוא מתאפס, אני כבר ליד הדלת.
"ומה קורה איתנו?" הוא שואל, מקווה למשהו שאני לא מתכוונת להסכים אליו, אני אולי, ביליתי איתו לאחרונה, אבל אני לא אסכים למעמד של פילגש, לפחות לא כרגע, במיוחד לא לאחר נאום כזה.
"אתה תשכח ממני, ותמצא מישהי אחרת, שנינו ראינו כמה טוב הסתדרת בלעדיי." אני אומרת, ואני יודעת שהוא חושב על כל נערה ששכב איתה מאז שהוא נאלץ להתחתן עם המלכה המתה, ולפני שאני הצלחתי לברוח מהעיר אליה נשמתי נכבלה לעד.
"ואם אני לא רוצה לשכוח?" הוא שואל, והוא עוד פעם לידי, ידיו אוחזות בידי, והוא דורש את תשומת ליבי, ואני שונאת אותו על כך, על העובדה שהוא לא נותן לי פשוט ללכת.
"אני חוששת שתיאלץ." אני עונה, ומוציאה בעדינות את ידיו מתוך ידיו.
"אבל אני לא רוצה." הוא אומר בקול ילדות ולא הייתי בטוחה מה עוד אני יכולה להגיד לו.
הבטתי בגבר היפה שמולי, ולא יכולתי להבין מה הוא מנסה לעשות, הייתה לו מטרה, תמיד הייתה לג'ורג' מטרה, אך אני לא הבנתי את מטרתו, ולא ידעתי כיצד הכל יסתיים.
"זאת לא אשמתי שאתה לא רוצה אותי כאשתך." אני אומרת ואפילו לא מתייחסת לאפשרות להיות מלכה יום אחד, אני מתמקדת במה שהוא רוצה שאתמקד, מביטה ישר אל תוך עיניו, וגורמת לו להאמין כי נפגעתי, כי באמת ובתמים, הוא פגע בי.
הוא לא אמר דבר, פשוט חייך, ואני ידעתי שנלכדתי, שהוא הציב מלכודת ואני נכנסתי לשם כאיילה טיפשה, הוא ניצח ואני הפסדתי.
"אם כך, האם תתחתני איתי?"