סיפור מסובך: פרק 16

שנאתי את זה, כל רגע.
כל צביטה של התופרות בעוד הן לוקחות את מידותיי, מחמיאות לי על גזרתי ומתלוננות על גובהי.
כל אדם בארמון הקורע לי ברך, כל ילד הלוטש בי עיניים כאילו הייתי חיה בכלוב.
כל נשימה שלי, ושלו, כל מילה הנאמרת בינינו, כל ההכנות לחתונה.
אבל מה שהפריע לי יותר מכל, היה השקט כאשר אני עוברת במסדרונות, אני לא בלתי נראית יותר, אני קיימת וכולם מכבדים אותי עכשיו, אני איבדתי את מורשתו של אבי, וזכיתי בזו של אימי, ואני שונאת כל רגע.
"הצבע הוורוד יחמיא לשערה." מלמלה אחת התופרות, בעודה מקרבת בדים אל פניי.
"עם פנינים, ורקמה אדומה." מלמלה אחרת, בוחנת רקמה ותכשיטים.
"ומה לגבי שמלת החתונה?" שאלה אחרת, בוחנת ציורים מימי עברו של אנשים שקבעו את האופנה.
"מה דעתכן על לבן?" אני שואלת וחושבת על אימי בשמלה אדומה כדם, היא הייתה מרהיבה, והלבן שלי יהיה ההפך מהאדום שלה.
"לבן?" שאלה אחת מהן והביטה אליי, בוחנת כל תו של פניי וכל צבע על גופי.
"הבד עצמו יכול להיות לבן כן," אמרה אחרת. "אבל נוכל להוסיף לו אבנים שונות ורקמה!" נראה שהאפשרויות המתלוות לבד הלבן הלהיבו אותן כהוגן, והן נראו כילדות קטנות.
"מה בדבר רקמה בירוק וכחול ואבן טורקיז כתכשיט העיקרי?" אמרה אחת, וציירה סקיצה מהירה, מפארת את רעיונה ואת גזרתי כאחת.
"אני יכולה ללכת?" אני שואלת בשעמום אבל לא מחכה לתשובה.
לרוע מזלן, אני הולכת להיות מלכה ואני אעשה ככל העולה על רוחי, או ככל שמגבלות כלובי מאפשרות לי.
אני ציפור יפה, והדבר היחיד שיגאל אותי מייסוריי הוא המוות, ועם הכאב שאני מרגישה, יכול להיות שהמוות מקדים.
אני לא יודעת לאין הלכתי, פשוט הלכתי, עד שלא היה לי לאין ללכת יותר עד שהצללים התארכו והאנשים התמעטו, הלכתי עד שהגעתי לפינה הנידחת ביותר בארמון, הלכתי, עד שהרגשתי שאם לא אפסיק, אפול.
אני לא בטוחה על מה חשבתי, מחשבותיי היו מהירות כארנבות, ולי לא היו הכישורים לתפוס אותן.
"מה נערה יפה כמוך עושה במקום נידח כל-כך?" שואל קולו של וויליאם ממקום אשר מעבר להשגתי.
שמתי לב אליו, אבל פשוט המשכתי לבהות, כאילו אם אפסיק לבהות ולו לרגע, הרגע יעבור והעתיד ימהר לבוא אפילו יותר.
אני מניחה שפשוט פחדתי, פחדתי מן הגורל שיחכה לי כמלכה, לעולם לא אוכל לברוח מהמקום הזה, ולעולם לא אוכל להיפתר מן העבר, שלא לדבר על שלטוני, אשר יסתיים כמו שלטונה של כל מלכה אחרת, במוות, או אולי בהדחתי מן השלטון.
"מלכתי, האם את בסדר?" הוא שואל, ואני יודעת שהוא משתמש בתואר שעדיין אינו שלי בכדי להציק לי, אבל איני עונה על העלבון, אני רוצה לענות, אבל להניע את שפתיי היא משימה כל-כך קשה לפתע, כמעט בלתי אפשרית, אפילו להשאיר את עיניי פקוחות זה קשה, כל-כך קשה.
בשלב הזה, הוא כבר ירד ממחבואו וכרע ברך מולי, אם זה לא היה הוא, הייתי מאמינה כי הוא דואג לשלומי, אך רוב הסיכויים, שהוא פשוט דואג לראשו היפה.
"יקירתי." הוא לחש בבהלה, ידיו אוחזות בכתפיי והוא מנסה לנער אותי.
אני מניחה שאני צריכה לענות, אבל באמת שאין לי כוח, נראה כי ברגע כל האפשרויות נגוזו, ונותר רק דבר אחד, לעצום עיניים ולשקוע בשינה.
אני יו'דעת שהשינה תהיה חסרת חלומות ונצחית, אך מה עוד נשאר לעשות?