עד הרכבת הבאה: פרק 18

אני הולך אחריה, אך אני לא ממש מקשיב לה, בגלל שכל מה שאני יכולה לשמוע הוא את הצליל של ליבי המנסה לפרוץ מחזי. אני מביט לרגע בלילי, ואני כמעט פורץ בצחוק. לא קלטתי את זה עד עכשיו, אבל אנחנו ממש מתאימים לסביבה החשוכה הזו.
חשבתי כבר מספר פעמים בעבר שצורת גיבורת העל שלה נראית מעט משונה, אך האמת היא שהיא התאימה בדיוק לאווירה החשוכה הזו, היא נראית כמו נערה מרדנית אמיתית ואני מניח שחיקיתי אותה בלי לשים לב.
שיערי הפך להיות בגוון בהיר של אפור, עם מספר פירסינגים שהיו בהחלט גוררים מבטים בצד הנכון יותר של העיר.
מעולם לא עצרתי לתהות למה מעולם לא לבשנו מסכות כאשר שיחקנו בגיבורי העל, אבל כאשר הבטתי בהשתקפות שלי באחת מחלונות הראווה, הבנתי שאנחנו נראים מספיק שונה גם ככה ושאין מצב שמישהו יזהה אותנו.
חוץ מזה, זה לא שאני עדיין גיבור על. אחרי ניק השקעתי את כל כוחי בחיפוש אחרי רוצחיה, ונטשתי את תפקידי לחלוטין. למען האמת, בימים מסויימים הייתי צריך לגייס את כל הכוח רצון שלי בשביל לא להפוך לנבל המקומי, הרי איזה זכות יש לאנשים האלו לחיות אחרי כל מה שהם עשו לנסיכה שלי, ולעיתים הייתי מוצא כל-כך מעט סיבות שלא לעשות את זה, שהסיבה האמיתית והיחידה שלא פעלתי לפי רצוני הייתה שפשוט הייתי עייף מידי.
הדבר המוזר לגבי העייפות הזו, היא שלא הצלחתי להתגבר עליה לא חשוב כמה זמן ישנתי, היא פשוט המשיכה להסתתר בקצות התודעה שלי, ריקה ואדישה.
העייפות הזאת גרמה להכל להרגיש כאילו המוח שלי מלא בצמר גפן. הכל היה פשוט כל כך איטי ולקח למוח שלי מה שנראה כמו שנים כדי להבין אפילו את הדבר הקטן ביותר.
אני מניח שכל הסימנים מצביעים על דיכאון ולכן אני רגוע, העובדה שזזה קרה פשוט מראה שאני עדיין מרגיש שאני עדיין אנושי.
אני מנסה להסיח את דעתי מהנושאים הכבדים שהיא החלה לשקועה בהם ומביט סביבי, אין יותר מידי אנשים סביבינו, אך ככל שאנחנו ממשיכים להיכנס לחלק המסוכן יותר ויותר של העיר, אני מבחין בדפוס מסויים. אף אחד פה לא מסתכל עלינו, אבל איכשהו, כולם בוהים.
אני מניח שזה לא נשמע הגיוני במיוחד, אבל אני יכול להרגיש במבטים שלהם על גבי, והם לא עוזבים אותו אפילו לרגע.
"הגענו," לילי אומרת בסופו של דבר ונשענת על קיר אחד הבניינים. "עכשיו נשאר רק לחכות." היא מביטה בי לרגע ואז תופסת בידי ומושכת אותי כך שאנחנו עומדים במרחק מילימטרים בודדים. כל מה שאני צריך לעשות הוא לקחת צעד אחד ואני אוכל לעמוד עם רגלי בין יריכיה בדרך שממש אי אפשר לפרש ביותר מדרך אחת.
"מה את עושה?" אני שואל ומנסה להרגיע את גופי, אני יודע שהם עדיין מסתכלים והמתח בשרירי רק יגרור עוד תשומת לב ממש לא רצויה. אני לא ממש בטוח למה אני שואל אותה את זה, הרי אין יותר מידי הסברים למה שקורה פה כרגע.
"אנחנו עשויים לחכות פה הרבה זמן, וזה ימשוך פחות מבטים עויינים אם זה יראה כאילו אנחנו פה בדייט או משהו." היא אומרת ואני רוצה למחות, אך אז אני רואה את הסומק על לחייה והבן זונה שבי יוצא לשחק. לא עשיתי דברים בסגנון כבר נצח, וגם כשעשיתי אותם דאגתי לוודא שכל המעורבים יודעים למה הם נכנסים. אני בהחלט יודע שזה ממש לא בסדר מצידי לעשות את זה. למען האמת, אני די בטוח שהיא אפילו לא יכלה לדמיין חצי מהדברים שיכולים לקרות כרגע, ואולי דווקא בגלל זה, לא יכול למנוע מחצי הגיחוך השובב ההוא לתפוס את מקומו על פניי.
אני לוקח צעד אחד לעברה, מצמצם כמעט לגמרי את המרחק בינינו, ומניח את ידי על הקיר משני צדיה. אני מביט לרגע בעיניה ופותח את פי לומר שאם היא רוצה להספיק, כדי לה לעשות את זה עכשיו, אך אני לא מספיק להוציא מילה מפי לפני שמפריעים לנו.
"היי, ליל!" הצעקה גורמת לשנינו להסתובב אל עבר חבורת הנערים ואני בדיוק עומד לומר להם להתחפך כאשר לילי מחייכת לעברם ואני מבין שהם הסיבה שהגענו לפה. אני לא יכול שלא להאנח כאשר היא עוברת תחת ידי והולכת לעברם. אני לא ממש בטוח אם זה מתוך תסכול או הקלה, אני ממש מקווה שזו הייתה הקלה. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה כרשת הביטחון שלי, אפילו אם כן הייתי מרגיש משהו כלפיה.
אני מניח שזה גורם ליל הישמע ממש קר, אך האמת היא, שנאי כן מרגיש כלפיה דברים, אך הם רחוקים מלהיות רומנטיים. בטח, היא נערה יפהפייה, אבל זה לא כל מה שהיא, היא גם מצחיקה ונאמנה, היא יודעת מתי אני תקועה עמוק מידי בתוך המחשבות שלי ובגלל כל הסיבות האלו אני לא יכול לאבד אותה.
אני כמעט קופץ כאשר אני מרגיש ביד שנחה על כתפי, אך אז אני רואה את פניה של לילי ואני נרגע. אני נותן לה לתפוס בכך ידי ולמשוך אותי אל עבר קבוצת הנערים. אני חייב להודות שממבט ראשון, הם לא נראו מאיימים, במיוחד לא כאשר הם חייכו אל עבר לילי, אך משהו בחזי המשיך להתעקש שמשהו ממש לא בסדר, כמעט כמו שהיה עם המחברת המקוללת ההיא. משהו בכל המקום הזה הסריח מקסם ישן ואפל וזה ממש לא מצא חן בעיני.
"אני מניח שאתה החבר החדש של לילי?" שואל נער עם שיער כל-כך כחול שהוא פחות או יותר כחול, הוא מושיט יד בשביל ללחוץ את ידי ואני לא מהסס ללחוץ אותה. אני יכול להרגיש את האדרנלין כאשר ידו מתהדקת על ידי והוא מושך אותי קרוב יותר אליו.
"אם אתה אפילו תחשוב על לפגוע בה, אני אפרק לך את הצורה ככה שגם בחיים שאחרי המוות לא יזהו אותך." הוא מסנן בשקט, ולמרות שאני יודע שהוא מנסה להפחיד אותי, אני לא יכול שלא לצחוק. אני לא צוחק בגלל המחשבה עליי כבן זוגה של לילי, לא, אני צוחק בגלל שהלב שלי ממש התרגש למשמע האיום הזה. אני מניח שאף אחד לא סיפר לו שיש לי משאלת מוות הרבה יותר מידי אמיתית.
"מק, הוא בנאדם אובדני,"לילי אומרת באנחה, ידה לוחצת קלות את כף ידי."אם תתן לו סיכוי, הוא ימות לבד." היא מביטה בי לרגע, שנינו רציניים לחלוטין, ואז אנחנו פשוט פורצים בצחוק מטומטם. אני מניח שהשארנו אותם ממש מבולבלים, אבל אני מודע לכך שאני מקולקל, אז אין לי ממש בעיה לצחוק על זה, לפחות לא עם לילי.
"אז מה אתם עושים פה?" נערה עם שיער בגוון שוקולד שואלת, ולמרות שוקח לנו עוד כמה רגעים להירגע, בסופו של דבר לילי עונה על השאלה.אני מניח שמערכת היחסים המוזרה בינינו סיפקה את קבוצת הנערים והם החליטו לעבור לדברים החשובים באמת.
"למען האמת, הגענו לפה בשביל עסקים." לילי אומרת בסופו של דבר, אני מניח את זרועי סביב מותניה, לא ממש בשביל להעמיד פנים שאנחנו זוג, אלה פשוט בגלל שאני מרגיש מותש לפתע ואני צריך משהוא שיעזור לי להישאר על הרגליים.
"אז עדיף שנדבר במשרד." מק אומר ומתחיל ללכת אל עבר אחד הבניינים בדיוק כאשר אני עומד לצחוק על בחירת המילים שלו. אני מניח שהייתי יכול לצחוק עליהם גם תוך כדי תנועה, אך אז תקף אותי גל נוסף של אנרגיה אפלה והחלטתי שעדיף שאתמקד בהישארות בחיים.