עד הרכבת הבאה: פרק 20

אני רוצה להתכווץ מכאב עם כל צעד שאני לוקח אבל אני יודע שאם לילי צראה את זה זה סתם ידאיג אותה, אז אני מנסה ללכת רגיל ככל שאני יכול אבל עד שאני מגיע אל הגג אני כבר כמעט מצטער שאני לא מת.
"היי אלכס, איך אתה?" לילי שואלת בלי להביט בי, אני לא יכול שלא להאנח בגלל שהיא עדיין כועסת עליי. עבר כבר כמעט שבוע מאז התקרית עם מק, אבל היא עדיין לא יכולה לשחרר את הנושא, אני מניח שהיא מרגישה אשמה ושהעובדה שלא נתתי לה לטפל בפצעים שלי פשוט גורמת לה להפוך את האשמה הזאת לזעם נגדי, לא שזה מפריע לי, אני מעדיף שהיא תשנא אותי מאשר את עצמה, הרבה יותר בריא לדעתי.
"בחיים," אני אומר ויודע שהחיוך על שפתיי לא ישכנע אפילו אדם עיוור. פצע הדקירה שלי עדיין כאב, אבל למזלי, מק פגע רק בשריר ולא בשום דבר חשוב, כך שהפצע נסגר כמעט מיד ולא דימם יותר מידי. לרוע המזל, הוא עדיין כאב כמו בן זונה. "נראה לי לפחות." אני מוסיף ומתיישב על כיסא השיזוף לידה. אני חייב להודות שעם כל פעם שאני מגיע לגג הזה, היא גורמת למקום להיראות יותר מנחם ונעים, אני כבר מתחיל לתהות אם יהיה לי נוח יותר פשוט לעבור לגור פה.
"זה מגיע לך על זה שאתה מחליט להעלם במקום לתת לי לעזור לך." היא אומרת באנחה וכמעט ממרפקת אותי בצידי כבדיחה, עד שהיא קולטת את מבט האימה על פניי.
זאת לא הפציעה הכי גרוע שאי פעם הייתה לי, למען האמת היא אפילו לא מתקרבת לפציעה ההיא, אבל משהו בה פשוט גורם לי להרגיש עייף יותר משאי-פעם הרגשתי. יכול להיות שזה בגלל כל הלחץ, זאת אומרת, אבא שלי עדיין לא עזב את העיר ואימא שלי ממשיכה לפוצץ את הטלפון שלי בשיחות, או לפחות זה מה שאני מניח כי ריסקתי אותו אתמול על איזה קיר בהתקף עצבים קצר מאוד שכמעט מתתי מכאב אחריו, אני אהיה חייב לחזור לבית הספר בקרוב ולא ראיתי את ניק מאז שהמטומטם ההוא דקר אותי. החיים שלי פשוט כל כך נפלאים, מי לא ירצה להחליף איתי מקומות?
אני מרגיש לפתע בידה של לילי על כתפי וכאשר אני מביט בה אני מבין שהיא אומרת את שמי בפניקה אבל אני לא שומע אותה וזה מפחיד אותי. אני מנסה לגרום לעצמי לצאת מהמצב המוזר הזה, אבל הפסקתי כאשר כאב חד פילח את ראשי. אני מביט בה, מנסה לומר משהו, אבל בכל פעם שאני פותח את פי לומר משהו כל מה שאני יכול לשמוע זה את ליבי הדוהר.
אני מנסה לנשום אבל אני לא ממש מצליח, ידעתי שלא הייתי צריך לתת לעצמי להתעמק בכל החרא שקורה סביבי, אבל אני מניח שזו לא הפתעה שעם כל מה שקורה גם הגוף שלי לא ישאר ללא פגע. אני לא יכול שלא לתהות למה כל זה קורה לי, למה אני לא יכול פשוט לחיות חיים רגילים? אולי אני פשוט מצטער שמק לא סיים את מה שהוא התחיל? אולי הייתי צריך להגשים את משאלתי למות אחרי שניק מתה?
אני מנסה לקום, לא רוצה שלילי תראה אותי כמו שאני עכשיו, עם דמעות יורדות במורד לחיי וכשגופי פשוט זועק שאני חסר כל ערך, רציתי לעוף מפה לפני שהיא תבין שאני כלום, אבל הסחרחורת ניצחה בסיבוב הזה ואני נשאר על הרצפה.
אני יכול להרגיש כיצד לילי מחבקת אותי, שהיא מנסה לגרום לי להרגיש יותר טוב, אבל כל מה שקורה זה שאני שם לב שאני רועד ללא שליטה.
הו אלוהים, למה הכל כל-כך פגום בי?
אני כמעט מרגיש כאילו אני עומד לקבל התקף לב או אולי אפילו למות, אני מניח שאם הכאב לא היה מפחיד אותי, כנראה שהייתי מקבל את המוות כברכה.
"אתה בסדר, אלכס," אני שומע את הלחישה של לילי באוזני. "אתה פשוט צריך לנשום." היא מוסיפה ומשום מה, אני מתחיל להרגיש כמעט יותר טוב, אולי התחלתי להרגיש יותר טוב בגלל שסוף-סוף יכולתי לשמוע אותה. אני מניח שהשקט גרם לי להיזכר בפעם הראשונה שכמעט מתתי, כאשר לא יכולתי לראות כלום וכל שהרגשתי היה פעימות ליבי, זה מפחיד אותי, המחשבה שיש סיכוי שאחזור לריק ההוא.
"פשוט תקשיב לנשימות שלי ותנסה לנשום גם, טוב?" היא מניחה את היד שלי על החזה שלה ואני מנסה לעשות כפי שהיא אומרת לי, באמת שאני מנסה, אבל כל מה שאני יכול לראות זה את שדה הראייה שלי מחשיך בהתמדה.
אני לא יכול להפסיק לחשוב שאני שוב במעבדה ההיא, שאני נע בין ערות ובין תרדמת המוזרה שהם כפו עליי בין הניסויים שלהם. לא חשוב כמה אני מנסה להכחיש את זה, כמה אני מנסה להדחיק את זה, אני ממשיך להיזכר במה שקרה, אני ממשיך להיזכר בעובדה שאבא שלי הרשה להם לעשות לי את זה.
כולם ממשיכים לקרוא למה שקרה תאונה, ולרוב אני לא מתקן אותם, אבל מה קרה שם באמת היה פשוט מרחץ דמים. אני לא יכול שלא להיגעל מעצמי בכל פעם שאני חושב על מה שקרה שם. אנשים תמיד אומרים שאין אהבה כמו של הורים, שהם יאהבו אותך אפילו כאשר כל דבר אחר יכשל, אבל אבא שלי היה זה שעשה לי את זה, הוא זה שהעביר אותי את הסבל הזה, הוא כמעט הרג אותי ולא היה אכפת לו.
אני מניח שאני לא יכול שלא לתהות מה זה אומר עליי כבנאדם, אם אבא שלי היה מוכן לא רק להרוג אותי, אלא להעביר אותי כאב בלתי יאומן לפני כן. אני זוכר את מבטו עליי בכל פעם שהם ניסו סם חדש, בכל פעם שהם חישמלו אותי, כל פעם שהייתי קרוב לאבד הכרה מרוב כאב. הוא תמיד היה שם לבהות בכאב שלי, בסבל שלי, אך אפילו פעם אחת הוא לא עזר לי. הוא תמיד נראה מאוכזב כאשר הוא ראה שאני עדיין בחיים ואני לא יכול שלא לתהות מה עשיתי שזה מגיע לי.
אני יכול להרגיש בקצה התודעה שלי שלילי עדיין מנסה להציל אותי, אני מניח שאני מפחיד את אותה כרגע, ואני לא יכול שלא להצטער על זה, דבר שרק מוסיף לרגשות השליליים שלי, וממש לא עוזר לי לנסות ולהשתלט על מערבולת הרגשות שלי.
הכל היה כל-כך הרבה יותר קל אילו פשוט הייתי מת שם, קבור עמוק מתחת לאדמה-
-אני מתעורר מהתקף החרדה בכזו פתאומיות שאני מתנהג כאילו ניצלתי מטביעה, אני מנסה להקיא אוויר ואני לא מצליח להתמקד בדבר או להבין מה קורה סביבי.
כאשר עיני מוכנות להתמקד שוב אני קולט שלילי פשוט בוהה בי, ידה הימנית מושטת בצורה מוזרה ולוקח לי רגע ארוך מידי להבין שהיא שם בגלל שהיא סטרה לי, לילי פשוט סטרה אותי בחזרה למציאות.
"את זורחת." אני אומר ופשוט בוהה בה. אני מרגיש כמו חרא, יותר מהרגיל, אבל אפילו זה לא יכול לגרום לי לפספס את ההילה הבהירה שעוטפת אותה, אני לא יכול שלא לתהות באיזה קסם בדיוק היא השתמשה בשביל להחזיר אותי לפה.
"מה לעזאזל קרה הרגע?" היא שואלת, קולה נשמע כל-כך שקט, כאילו היא פוחדת שאם היא תאמר את הדבר הלא נכון אני עלול להעלם.
"אני אמור להיות זה ששואל את השאלה הזאת." אני אומר וצוחק קלות דבר שהופך בתוך שנייה להתקף שיעולים, הריאות שלי מזכירות לי עד כמה מעצבנות הן באמת. אני מחכה רגע, מקווה שלילי תענה על השאלה שלא ממש שאלתי, אך כאשר הבטתי בפניה הבנתי שהיא לא תדבר לפני שאני אענה לה.
"קוראים לזה התקף חרדה," אני אומר בגיחוך מריר."לא יכול לומר שזה ההתקף הראשון שלי, אבל לא היו לי כאלה כבר תקופה ואני חייב להודות שלא התגעגעתי." אני בוהה ביד שלה, בהילה הבהירה העוטפת אותה, אני לא בטוח אם זה בגלל שאני לא רוצה לראות את הרחמים על פניה כרגע, או שזה בגלל שמעולם לא ראיתי אותה משתמשת בקסם שלה.
ברור, היא עשתה דברים קטנים כמו לעוף ממקום למקום ולשנות את תפיסת העין של אנשים בשביל שלא יזהו אותה, אבל זה דרש מעט קסם, דבר אשר היה מנוגד למה שעטף אותה כרגע, משום שזה הרגיש כמעט כמו קסם טהור.
"מה זה?" אני שואל אותה בסופו של דבר, ומרים את כף ידה בשביל למקד את השאלה הכללית מידי שלי. היא מביטה בי בבלבול לרגע, תוהה האם עליה להתחיל לדאוג שוב.
"זאת היד שלי." היא אומרת באיטיות ובוהה בעיני, אני יכול לראות את השאלה החירשית שלה, את המבט שבוחן בשביל לראות אם אני באמת פה. רציתי להאמין שהיא צוחקת עליי, שהיא משתעשעת בי לפני שהיא תספר לי את האמת, אבל אז אני מבין שהיא לא מודעת לכך שהיא משתמשת בקסם שלה.
אני רוצה לישון, אני כל-כך עייף שאני יכול להירדם בעמידה, אבל אני מפחד לעצום את העיניים שלי, אני מפחד שאני פשוט אשקע שוב בחזרה אל תוך הסיוט המוכר מידי ההוא, סיוט שרק נהיה אמיתי יותר ויותר ככל שמצאתי פחות דברים שמשמחים אותי.
"אתה עושה את זה שוב." אני מרים את מבטי אל לילי ומבין שהיא פסיקה לזהור, דבר שמשום מה מעציב אותי, הייתה להילה שלה יכולת מרגיעה עליי או זה מה שחשבתי לפחות. מעולם לא נתקלתי באנרגיה כמו שלה, זאת אומרת פגשתי רק כחצי תריסר אנשים כמונו לפניה, אבל למרות שהכוחות של כולם היו שונים, שלה הרגיש כאילו הוא מקטגוריה שונה לחלוטין. רוב מי שפגשתי נולדו עם הכוחות האלו, או שהם קיבלו אותם בדרכים דומות לשלי, אבל הכוח שלה הרגיש עתיק יותר.
"כן, אני מצטער, אני פשוט מותש." אני מנסה לחייך אליה, אבל אני שקוע מידי במחשבות, אני רוצה לשאול אותה על הכוחות שלה, אבל אני יודע שרוב הסיכויים הם שאין לה תשובות לשאלות שלי, אז אני פשוט נאנח ומושך אותה לחיבוק.
סנטרי נח על ראשה ואני בוהה באופק, מקווה שזה ישכנע אותה שאני לא מתכוון לעזוב, שאני בדיוק פה אם היא רוצה אותי ואפילו אם לא. אני יודע שהיא עדיין מודאגת, אבל אני יכול להרגיש איך היא נמסה אל תוך החיבוק שלי, ידעתי שזה לא מושלם, שנינו ידענו את זה, אבל נכון לכרגע, זה היה מספיק.