Wings
אז האמת היא שהיה לי חצי פרק מוכן כבר איזה שבוע וחצי אבל לא הייתה לי דרך לסיים אותו, אז לקח לי מלא זמן לפרסם את זה, אני ממש מצטערת! אגב, האם ידעתם שבסיפור המקורי קראו לשלוש דמויות שונות אמילי? לא שזה חשוב עכשיו כי תיקנתי את זה אבל זה בלבל לי את החיים בשני פרקים האחרונים XD

עד הרכבת הבאה: פרק 21

Wings 03/05/2017 668 צפיות אין תגובות
אז האמת היא שהיה לי חצי פרק מוכן כבר איזה שבוע וחצי אבל לא הייתה לי דרך לסיים אותו, אז לקח לי מלא זמן לפרסם את זה, אני ממש מצטערת! אגב, האם ידעתם שבסיפור המקורי קראו לשלוש דמויות שונות אמילי? לא שזה חשוב עכשיו כי תיקנתי את זה אבל זה בלבל לי את החיים בשני פרקים האחרונים XD

אני מביטה מחוץ לחלון, מודעת לכך שאני צריכה להתמקד במה שהמורה אומרת, אבל באמת שלא אכפת לי. דעתי הייתה מוסחת מאז אתמול ואני ממש מופתעת שהצלחתי לזכור איפה נמצא בית הספר שלי. אני חושבת שאני פשוט עדיין תקועה ביום הקודם, עדיין מזועזעת מההרגשה של הבית הדומם מידי.
אני יודעת שהבית שלי שקט כבר תקופה, אבל זה תמיד היה שקט מתוח, שקט שהדבר היחיד שמפריע אותו הוא הבכי השקט של אימי, אבל השקט הזה היה שונה. ההרגשה שלו הייתה כבדה יותר, הוא היה כמעט מבשר רעות.
אני זוכרת את הרגע שבו פשוט התחלתי לרוץ מחדר לחדר בחיפוש אחרי אימא שלי ולא יכולתי שלא לחשוב שכל המצב הזה ממש דפוק.
אני לא אמורה להיות מודאגת כל-כך בגלל כל דבר קטן שאימא שלי עושה, לעזאזל, היא זאת שאמורה להיות מודאגת לגבי, היא אמורה לדאוג לי כמו שהיא תמיד דאגה לאנה. אימא שלנו מעולם לא נתנה לאחותי לצאת לשום מקום בלי שהיא ידעה לאיפה היא הולכת ועם מי, היא הייתה דואגת שאחותי הייתה בבית בשעה נורמלית ואלוהים יעזור לה אם היא תאחר אפילו בדקה, אבל לא כך עבורי.
ברור, פעם לאימא שלי היה אכפת, לעזאזל קיבלתי את הטלפון הראשון שלי בגיל שש בשביל שהיא תוכל להשגיח עליי שלא אכנס לצרות, אבל עכשיו?
עכשיו אני מסתובבת עם בחור שהיא לא מכירה בשעות הקטנות של הלילה בחלק הלא בטוח של העיר ולה ממש לא אכפת, בגלל שהיא תקועה בעולם הקטן והדפוק שלה. אני ידעתי כבר באותו רגע שאני לא אמורה להסתכל על זה ככה, אימא שלי חולה, זאת לא אשמתה שהיא לא מצליחה למצוא בעצמה את האכפתיות בשביל לדאוג, אבל לעזאזל עם זה.
אני עדיין לא יכולה להיפתר מהרגע בו אבא שלי נכנס אתמול הביתה. הוא נראה מותש, כאילו הוא לא ישן יומיים ברצף וכל מה שאני יכולתי לומר הוא שאני לא מוצאת את אימא.
ברגע שאמרתי את זה ראיתי את אחותי מעיפה באבא מבט זועם ורצה חזרה לחדר שלה. אני זוכרת שתהיתי מתי הפסקנו לתפקד כמו שצריך, לא הצלחתי להפסיק לנסות ולמצוא את היום המדוייק, אבל כל מה שיכולתי לראות בזיכרונותיי הם ימים רעים.
אני לא בטוחה כמה זמן עבר עד שאבא אמר לי שאימא לא בבית בגלל שהוא אשפז אותה, אנ יזוכרת את הדרך בה ביטני התהפכה כאשר אנחתי בהקלה, ידעתי שזו לא הייתה התגובה הנכונה לחדשות האלה, אבל לא היו יותר מידי דרכים אחרות להגיב להם. זאת אומרת, לא הייתי מאחלת גורל שכזה לאיש, במיוחד לא לאימא שלי, לא הייתי רוצה שיקירי ישאירו אותי באיזה מוסד נידח, אבל מצד שני, לפחות הריבים המטומטמים האלה יסתיימו, היא סוף-סוף תקבל את העזרה לה היא זקוקה ולא תהיה לנו יותר רוח רפאים של אישה בבית.
רעש פתאומי מקפיץ אותי ומעיר אותי ממחשבותיי, אני מופתעת לגלות את המורה מולי ועל שולחני ספר היסטוריה עב כרס. הדבר היחיד שעצר אותי מלקפוץ מהפתעה כאשר היא דפקה את הספר בשולחן הייתה העובדה שפחות או יותר הייתי מודעת לנוכחותה של המורה. אני מחליטה פשוט להביט בה במשך זמן מה, או לפחות עד שהיא תחליט להתחיל לצעוק עליי
"האם תואילי בטובך להקשיב לשיעור, מיס וילסון היקרה?" היא שואלת בסופו של דבר, קולה תבול בכל-כך הרבה מתיקות מזוייפת שלוקח לי רגע להבין בכלל מה היא רוצה ממני.אני מניחה שקיוויתי שהיא פשוט תעזוב את זה, שהיא תראה שאני חזרתי למציאות ושהיא יכולה להמשיך אבל היא פשוט ממשיכה לעמוד שם, מחכה לתשובה שלי אני מבינה שתשומת הלב של כל הכיתה נתונה לי.
אני מביטה בעיניה ומבינה שהיא מנסה להביך אותי, אני מניחה שמשהו בהבנה הזאת פשוט חיסל כל אפשרות שאוכל להמשיך ולשבת בשיעור המשעמם הזה.
אני אוספת את הדברים שלי ועוקפת אותה בשקט.בכל יום אחר היה סיכוי גדול שהייתי פשוט סופגת את זה וממשיכה לשבת שם כמו שמצופה ממני, אבל פשוט נמאס לי כבר מכל העמדת הפנים הזאת, זה לא כאילו למישהו באמת אכפת.
אני מתקשרת לאלכס למרות שאני יודעת שאני לא אמורה לעשות את זה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא היה בבית הספר כבר תקופה מסויימת ואני לגמרי מתכוונת לעודד אותו להבריז, מה שלא יכול להיחשב כמעשה חברי מידי, אבל אני מכירה אותו טוב מספיק בשביל לדעת שהוא מת לעוף משם מהרגע בו הוא הגיע לבית הספר, והוא פשוט מחפש סיבה, אם לומר את האמת, לא הרגשתי אשמה מידי בכך שאני עומדת לספק לו את הסיבה הזו.
הוא עונה בדיוק ברגע בו האדמה מתחילה ליפול.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל ההרגשה הייתה כאילו העולם נהצתמק לתוך עצמו או נפל בלפחות חצי מטר, אשר אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל זה מספיק בשביל שהרגליים שלי יזדעזעו כאשר הן יפגעו בקרקע.
"מה זה לעזאזל היה?" אני שומעת את קולו של אלכס ולוקח לי רגע שלם להבין מאיפה הקול מגיע, אני מניחה שהיום ממש לא היום שלי.
"מרגיש לי כמו משהו שהזיקית היה יודע." אני אומרת לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, אבל אני מניחה שזה מגיע לו, הוא לא יכול פשוט להספיק להיות גיבור על כי העולם הוא מקום אכזרי.
"אני אגיע לאסוף אותך עוד חמש דקות." הוא ממלמל אל תוך הטלפון ופשוט מנתק, אני מביטה במסך עוד כמה שניות ואז פשוט מחזירה את הטלפון לתיק שלי. אני מביטה סביבי, מחכה לראות אנשים מבוהלים, רצים לכיוונים שונים, מחכים שמישהו יציל אותם ויסביר להם מה לעזאזל קורה פה, אבל כלום לא קורה.
האנשים ממשיכים כאילו כלום לא קרה, איש לא מפנה את בית הספר מחשש לרעידת אדמה והנהגים עדיין צופרים אחד על השני בזעם, לעזאזל, אפילו הציפורים ממשיכות להרעיש באופן מזעזע, הכל היה כל-כך רגיל שאם לא רגלי הג'לי שלי, הייתי מאמינה שדמיינתי את כל זה.
צפירת המכונית מוציאה אותי ממחשבותיי ואני שולחת מבט מבולבל אל עבר אלכס, שכחתי לשנייה שהוא אמר שהוא יאסוף אותי.
"אני חושבת שאנשים אחרים לא הרגישו את זה-" "אני חושב שרק אנחנו הרגשנו את זה-" אנחנו אומרים ביחד ברגע שאני מתיישבת במכונית, ואנחנו לא יכולים שלא לצחוק למשמע המסקנה המשותפת שלנו. הצחוק הזה לא נמשך יותר מידי, אנחנו נזכרים מהר מידי שזה עשוי להיות משהו חשוב ושאנחנו כנראה צריכים להתמודד עם זה.
"למה אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר את זה למבוגרים?" אני שואלת את אלכס, אבל יודעת שלא הייתי מחליפה את ההרגשה הזאת בשום דבר. אהבתי להרגיש כאילו יש לי מטרה בעולם הזה, כאילו העובדה שאני עשויה לעזור לעצור רוע כולשהו, גורמת לי להרגיש פחות חסרת משמעות. זה או שאני מכורה לאדרנלין.
"בגלל שאם היינו נותנים למבוגרים לטפל בעולם, לא היה נשאר ממנו יותר מידי."הוא אומר ונראה כאילו אלף ואחת דוגמאות לדבר מתרוצצות במוחו, זה לא היה מחזה מי יודע מה מרגיע.
"אבל הם כבר עושים את זה." אני אומרת בבלבול ותוהה עד כמה באמת נדפקנו. אני לא יכולה שלא להגניב מבט נוסף אל עבר אלכס, תוהה לרגע איך הוא יכול לדבר בכזה ביטחון ואז נזכרת במבוגרים שאני מכירה ומבינה שרוב הסיכויים הם שהוא צודק.
"אז יש להם מזל שתמיד יש חבורה של נערים שמתקנים את הטעויות שלהם." הוא זורק לעברי חיוך מעודד ומתניע את המוכנית. אני יודעת שאין לו מושג לאיפה אנחנו אמורים לנסוע מפה, אבל עצם העובדה שהייתי בחברתו, הרגיע אותי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך