עולמות שונים: פרק ראשון

תמיד הייתי צריך להזכיר לעצמי שהן שונות.
ולא רק בגלל התקופות והמנהגים, אלא גם בגלל אופיין.
אני עוד לא יכול להתרגל לעובדה, שאחת מהן סוערת ומרגשת, בזמן שהשנייה שקטה ונעלמת בקלות.
"ראית את מיס סיבלי?" אני שואל משרת שרץ במסדרון.
הוא לא עונה לי אלא פשוט מניד בראשו.
"לעזאזל." אני לוחש, יודע שאם לא אמצא אותה בקרוב, ראשי עלול להיערף.
למה היא לא יכולה להיות כמו כל בת אדם נורמלית, ולעשות מה שאומרים לה?
כל בחורה אחרת בממלכה הזאת הייתה מאושרת להיות במקומה, כל נערה אחרת, הייתה הורגת בשביל להיות היא.
והיא? היא מעדיפה לקחת ספר ולהיעלם איפשהו.
רגע, לא, אין מצב שהיא שם, או שכן?
אני נשבע שאם היא שם, אני אהרוג אותה.
פתחתי את דלתות העץ הכבדות, וסקרתי קצרות את המקום.
הספרייה הייתה מקום מרהיב, למרות שלא רבים נכנסים אליו.
תקרות גבוהות, חלונות מרהיבים, וכמובן, סיוטו הגרוע של כל כבאי, הרים של ספרים.
חלקם ישנים כל-כך שאם תרימו אותם, הם עשויים להתפורר.
אבל זה לא חשוב כרגע, כי הרגע מצאתי את הטרף שלי.
"את לא אמורה להיות במקום אחר?" אני לוחש אל תוך אוזנה, קולי נמוך ומסוכן.
"לעזאזל, אתה מוכן להפסיק להתגנב?" היא אומרת וקולה מהדהד מהקירות בחזרה אלינו.
"לא, אני לא מוכן להפסיק להתגנב, כי אחרת אני לעולם לא אמצא אותך."
אני עונה ותופס בידה בכדי למשוך אותה החוצה. היא ניסתה להתנגד אך הייתי חזק ממנה.
לא יכולתי שלא להודות לאלים על כך שהרבה יותר קל להסתדר איתה מאשר עם מרי, משום שמרי כבר הייתה גורמת לי להיות תלוי מחוץ לארמון, למען יראו ויראו.
היא לא אומרת דבר, פשוט נאנחת והולכת איתי.
"אני שונאת את זה, אתה יודע?" היא אמרה, ואני הבנתי אותה. כל הנשפים, השמלות, כול האנשים שצריך לרצות, אני יודע שהיא שונאת זאת, משום שאני שונא זאת באותה המידה.
האנשים במאה הזאת כל-כך צבועים, איש מהם לא מעז להגיד את אשר על ליבו, אפילו לא לכומר וידיהם כמעט ולעולם אינן נקיות מחטאים.
"אני יודע, אבל זה התפקיד שלך." אני עונה, ונאנח, יודע שאני מזכיר לה כרגע את אימא שלה.
"הייתי רוצה לקבל את התפקיד שלך, הוא הרבה יותר קל." היא אומרת, לא מקוונה להעליב, אלא בגלל שהיא באמת מאמינה שהתפקיד שלי פשוט יותר משלה.
"אין לך מושג כמה הוא קשה" אני אומר בזמן שאני פותח עבורה את הדלת של חדר.
לאחר מכן, אני לא יכול שלא להודות ביני לבין עצמי, שאפילו לי אין מושג עדיין עד כמה הוא קשה.