עץ ופרח

מוצא לי ספסל להתיישב עליו לפני הכניסה דרך השער , יושב מדליק לי סיגריה ושוקע במחשבות בנוף השקט ביום חורפי ולילי בווינה , לכל העולם זה היה יום ככל הימים , בשבילי זה היה ההתחלה החדשה כך הרגשתי , סיימתי את הסיגריה וזרקתי אותה על הרצפה ונכנסתי דרך השער , הגעתי ללובי עצום ורחב , נגשתי לקבלה, וראיתי פקידת קבלה יושבת מאחורי דלפק עשוי מעץ עתיק .
"שלום , אני רוצה לאשפז את עצמי " אמרתי בקול רם עם ביטחון
"שלום אדוני , למה שתרצה לאשפז את עצמך ?" שאלה בהיסוס וניצוץ של סקרנות נדלק בענייה
"ניסתי להרוג ולהרוס את כל הסובבים אותי " בעודי אומר את זה ושוקע במחשבות כמה מזה אמת וכמה שקר , הנהנתי על מנת להוסיף ביטחון בדבריי . הפקידה הביטה בי מספר שניות ולפתע קמה מכיסאה ואמרה "אני אהיה חייבת לדבר עם האחראי משמרת אדוני " . אני יודע שהם חייבים לאשפז אותי , עד שלא אדבר עם פסיכיאטר הם לא ידעו את חומרת המצב , ורק הפסיכיאטר יחליט אם יש לי בעיה או לא , אני מכיר את הפרוטוקול , אני בעצמי רופא .
"אדוני , תרשום לי פה את הפרטים האישים שלך , ובבקשה תלך אחרי האדון כאן , הוא יוביל אותך לחדר שלך ."
האח בלבן התחיל ללכת לתוך הבניין אני אחריו . זאת הפעם הראשונה שאני בתוך "בית משוגעים" הולך במסדרונות כאילו אני משוגע כמוהם , אהבתי את זה , לא הרבה יודעים את זה אבל שאתה/ נמצא במקום שאין בו תקווה והחברה עצמה כבר וויתרה עליו ועלייך אי שם למטה במעמקים יש קסם של תקווה שהכל אפשרי . בעודנו הולכים לחדר החדש שלי אני מסתכל סביב ולא מבין , לא מצליח להבדיל מי המשוגע פה ומי השפוי , עולה בקצה ראשי מחשבה מוזרה , אולי כולם פה מבינים משהו שאני לא ? , משהו במקום הזה מצליח לערער לי את הדעת . הגענו לפתח הדלת , שם חיכה לי מישהו שעל התג שלו היה רשום דון .
"שלום אני דון , ואני אטפל בך בזמן הקרוב " הושיט לי יד ללחיצה ושאל " ומי אתה ? "
" אני אדם" לחצתי את ידו
"שלום אדם , ולמה הגעת אלינו ?"
היססתי מספר שניות נסתי למצוא את התשובה הנכונה , "אני לא אוהב ולא מסתדר עם בני אדם "
"מעניין " דון מלמל ורשם כמה דברים , " בבקשה בוא תכניס את הדברים שלך לחדר , יש לך בגדים על המיטה , אם החדר לא מוצא חן בענייך תגיד לי אנחנו נסדר לך משהו "
"לא, לא , החדר מושלם " החדר אומנם היה צפוף כמו תא, אבל היה בו חלון אחד והיה בו מיטה אחת והיא שלי, זה היה מושלם.
"אוקי בסדר , תתארגן אני אחזור עוד מספר דקות "
כולם הלכו ונשארתי רק אני , החלפתי את בגדים לבגדי משוגעים , הוצאתי את הטבק ועישנתי במקטרת שלי , שוב עוברות בי אותם המחשבות ,איך אין פה מבקרים , ולמה הפסיכיאטר לא באה עדיין לדבר איתי , הדלת נפתחה ודון נכנס וקטע את מחשבותיי
"אסור לעשן פה אתה יודע " אמר בקול סמכותי
"אני לא אספר אם אתה לא תספר " עניתי עם חצי חיוך
הוא חייך " טוב תעשן לחלון , אני בינתיים אשאל אותך מספר שאלות ברשותך אני ארצה תשובות כנות " שאל והביט בי לראות איך אני מגיב
"תנסה אותי" השבתי
"האם אתה אדם ברגר ?"
"כן , זה אני "
"אתה בן 35?"
" אם אתה אומר … "
הוא רשם כמה דברים ,הסתכל עליי , והסתכל על הדף שוב ושאל בהיסוס " אדם , רשום כאן שאתה רופא פנימאי "
"יש האומרים"
"סלח לי דוקטור שאני שואל , אבל אתה פנימאי מוכר בכל וינה , מה אתה עושה פה ? "
"אתה יכול לקרוא לי אדם , ולגביי השאלה שלך אני אמור לאמת גם אותה ? "
"לא, אני מצטער אדם , אני אחזור לשאלות "
הוא המשיך לשאול במשך חצי יום , לפחות ככה זה היה נדמה לי , הסביר לי את הנהלים של ה"אוזון" שמו של בית המשוגעים , מה מותר ומה אסור , מתי יש ארוחות , מתי יש כיבוי אורות ומתי אפשר לרדת להסתובב בגנים . הלוז היה נשמע פשוט וטוב.
סיימתי את ארוחת הבוקר הראשונה שלי שהיית טפלה כאילו מישהו רצה שלא נאכל בכוח , וירדתי לסיבוב בגנים של "אוזון " עבדתי שם הרבה ולדעתי הם הגנים היפים ביותר בכל ווינה , יושב על הספסל המוכר שלי , הבטתי בנוף המוכר ,מדליק את אותה המקטרת, וחושב שוב את אותם המחשבות המוכרות לי , אך פתאום התקדם אליי השומר ,
"אדם ברגר ?"שאל
"כן, עשיתי משהו ?"
"לא , יש מישהו שרוצה לדבר איתך בשער הכניסה"
"אתה בטח טועה , איש לא יודע שאני כאן "
"אני לא טועה אדוני , יש איש שמחכה מחוץ לשער לראותך , תבוא אחריי בבקשה "
השומר הלך ואני אחריו , האמת שאחרי הכל אני לא כל כך מופתע שיש לי מבקר , רק מעניין מי , בעודי מתקדם לשער אני רואה אדם בחליפה נשען על הסורגים , אדם בחליפה חשבתי לעצמי , מי כבר יודע שאני כאן ,טוב אחרי הכל אני פנימאי מוכר בכל וינה , חשבתי אולי עוד לקוח עשיר שרוצה להשתמש בידע , התקרבתי עוד ועוד עד ששמעתי את הצעקה .
"אד !! "