פרק 1 – הטביעה לתוך המציאות

הוא נשען על גבי מעקה הספינה, פרקי כפות ידיו אזוקים בזוג אזיקי מתכת צבעוניים ומוזרים לעין ורגליו מחלות בניסיון טיפוס נואש. הוא שלח מבטו באותו איש גבוה וצנום, בעל מראית עין נאה למדי והבעתו תוקפנית, אגרסיבית, מזהירה.
הוא השיב במבט תוקפני לא פחות, רצחני, צמא לדם.
"אם תתקרב עוד צעד אחד, אני נשבע שאשמיד אותך ואת כולם פה! אני יכול!" זעק בזעם,מבטו מתמקד בגבר גבה הקומה הניצב כנגדו בניסיון ליצירת הרתעות מה, אך ללא כל הצלחה מרובה
"או באמת, ילדון? אתה חושב שתוכל להתחמק ממני?" השיב הגבוה בלגלוג, מצחקק בהנאה, צחוק אשר לאוזניו נשמע גובל בשטניות מה.
האימה החלה מחלחלת ונספגת בגופו,מתעלמת מרצונותיו,מתעלמת מקיומו וממשיכה במטרתה. ניצוצות חשמל קלים חלפו באזיקיו מדי פעם לפעם, לוחצים על פרקיי כפות ידיו, יוצרים חבלות אשר אין בידו לתקן או לטפל, מציפים מוחו בזיכרון כאבי גופו הצורב, בזיכרון הצורב של הכאב העז בפרקיי ידיו.
הוא נעץ שיניו באזיקיו, מחפש אחר כל דרך ואף הזעירה והקשה ביותר בכדיי להימלט מאותו הכאב הצורב,אך לא נחל הצלחה, לא בנעיצת שיניו בפראות- ולא בכל דרך אחרת.
"נראה אותך.. תנסה. תנסה להרוג אותי ילד… בחיים לא תברח. אף אחד לא יחפש אותך!" קבע האיש בקור ואדישות והוסיף בצחוקו הפרוע, עושה פעמיו אל עברו, מתקדם בצעדים איטיים ובטוחים, מרוצה ובטוח בהחלטותיו.
הוא סקר צעדיו בעוינות מבעד שיערו הדקיק, אשר צנח על גבי עיניו וצמצם טווח ראייתו, אך נותר דומם,ניצב על גבי המעקה ,סוקר צעדיו כאילם, הבעתו אדישה וחסרת כל תזוזה מיותרת. אף על פי כי חרץ הגבוה גורלו, נותרה הבעתו אדישה ונטולת כל תזוזה, הגבוה הופתע, אך המשיך בשלו.
"אל תדאג ילדון, אתה תהיה מאושר לאחר שאגמור איתך. אתה תישאר אותו הנער שהיית.. אגרום לך להישאר באותה הצורה, לנצח. זו תהיה המתנה שלך. אתה לא שמח?." הוסיף וקבע, מניח לחיוך זעיר ומרוצה להתגנב אל שפתיו, מניח לביטחונו לעלות.
"לא. אל תתקרב אליי!" זעק בשנית, קולו נטול וחסר כל רגש,טונו קר,תוקפני- ותו לא.
ניצוצות החשמל המוכרים שבו והגבירו כוחם, גדלים ומתפשטים מרגע לרגע, לא חלף זמן מה ונספגו באזיקיו, צורבים לפרקיו בספיגתם, משיבים ומציפים את הכאב בגופו, משיבים כאביו.
אף על פי ולמרות אותה ספיגה מתמשכת, זהר גוף הנער באותה אנרגיה מדומת חשמל,נטולת מגדר, נטולת צורה, ואורה ובוהקה אינו דמה לאף דבר אשר נצפה קודם לכן. ממדי אותה אנרגיה לא ידועה התעצמו, אך למרות זאת ועם זאת נותר אדיש, וכמו כן הבעתו ומבטו, נטול מודעות, נטול חיים.
אף על פי ולמרות חוסר החיים המובהק אשר אפף גופו והתבטא על פניו, המשיכו עיניו בסקירתן הממושכת אחר האדם הניצב כנגדו, סוקרות היעצרותו הפתאומית, את האימה אך עם זאת התהייה הנחשפת ונגלית בהבעת עיניו, כעת ייחס אדם זה כאובייקט חסר תועלת הניצב כנגדו, נראה כי דבר לא התקיים כנגד עיניו.
"אני אמצא אותך, לא חשוב לאן תלך. אני אמצע אותך!.. גם אם תקפוץ לעומק האוקיינוס.. אתה לא תתחמק ממני! תיכנע.." זעק באיום וזעם חסר מעצורים, ניצב על גבי המעקה באי נוחות, מייצב מבטו נטול הרגש אל האדם הניצב כנגדו.
הוא סקר עמידתו בחיוך מרוצה, מייצב מבטו ומביט בעיניו בביטחון, מגחך בהנאה.
"אתה לא מפחיד אותי." השיב בקור ואטימות מוחלטת, וקולו משתווה ללחש וכמעט וחמק בין קרשי הספינה,מחל בשנית בנסיונותיו הכושלים אחר פתיחת האזיקים, אשר המשיכו בבוהקם ובספיגת כוחותיו,צורבים פרקיי כפות ידיו יותר ויותר ומותירים אחריהם כוויות קשות ובלתי נמנעות.
הם הפסיקו להטריד את מחשבתו, אותם כאבים איומים, הלוא איננו חש בהם, הלוא הסתגל אל צריבתם המוכרת.
"אל תדאג, זה לא יכאב. אתה לא תרגיש כלום…" שב לצעוד בביטחון אל עברו, מושיט ידו אליו, ידו קרבה אל מטרתה, אך נקטעת בשל מספר פיצוצים אשר אך ורק גדלו והתרחבו, מזיקים לכל פרט ופרט אשר נותר סביב, על גבי הסיפון, מותירים זעזוע ורעידת אדמה נרחבת, חסרי מעצורים.
כעת האדם אשר ניצב כנגדו צנח אחורנית בתדהמה, זועק למספר מלחים החומקים מצידיו על נפשם. למרות זאת ואף על פי כך נותר הנער ניצב במקומו, ואינו נע, עומד וניצב כאילם,אף על פי ועם אותם זעזועים ומהלומות חסרי מעצורים.
אך למרות זאת ועם זאת, הפיצוץ האחרון היה כמכניעו והדף גופו אל עברם של מי המלח העמוקים והקרים כקרח, הוא החליק אחורנית וצלל לעומקם כנגד רצונו, נאבק כנגד האזיקים בבוהקם, מנסה למנוע טביעתו ולעלות לפני המים בעזרת הנעת רגליו באופן בלתי פוסק.
אף על כמות ידעו ויכולותיו בעולם השחייה, תשישותו גברה, ורצון עז לעצום עיניו ולשקוע בשינה עמוקה פעפע בעורקיו ותקף גופו כנגד רצונו. לתשישותו הצתוותה תשישות נוספת, שונה, תשישות אשר לא היה בכוחו להסביר , לא לעצמו, ולא לשואל. תשישותו הגוברת גברה על רצונותיו, והוא שקע אל מעמקיי המצולות.
והנה גופו שוקע באיטיות מייגעת, עמוק.. יותר עמוק.. והנה גופו שוקע ונבלע בחושך, בדממה המבעיתה, באותו עולם חשוך ומיסתורי, עולם אילם אך עם זאת מטיל אימה. אף על פי כן ועם זאת- אינו חשש מפניו, וחששותיו כעיוורות לניצב כנגדו, אך למרות זאת ועם זאת- אינו אהב אותו, את אותו העולם מטיל האימה, ואינו מודע לתחושותיו, שקיעתו מייגעת באיטיותה. אט אט הדממה החלה מחלחלת לעורקיו, חודרת למחשבותיו המעורפלות ושוברת בעדינות, והנה כמו כן החל הזמן הנעלם מעיניו.
הוא חש בקשקשיהם החלקלקים חולפים על פניו, ספק נוגעים ספק לא נוגעים, בגופם הזעיר קרב אל גופו, ומגעם צף ועולה במחשבותיו הריקניות,הדממה החלה מפרקת וקורעת נפשו כאחד, מפלחת גופו, מפלחת אותו.זה הסוף. הוא חש במים העוטפים גופו, מלטפים.
"חאחאח אני כאן…אני כאן…א…נ…י….כ…א….ן"

המשך יבוא…