רינת פרק ראשון

סעמק.
המורה תפס אותי מעשנת עוד פעם.
אין לי אפילו פואנטה להסתיר את זה. הוא מתחיל ללכת לכיווני ואני פשוט קמה והולכת.
״רינת! רינת! בואי לפה מיד!״ אין לי כוח לבולשיט הזה. ״אסור לעשן בתוך בית ספר רינת כבר אמרנו לך מספר פעמים,עוד פעם אחת והתקשר להורייך״. שיתקשרו. הם מודעים לזה שאני מעשנת.
אני יוצאת משער של בית ספר והולכת לפארק הקטן בסוף השכונה.
אני מתיישבת על הנדנדה ונכנסת לתוך עולם ראשי.
במה אני מוכשרת? מה העתיד שלי? למה אני חיה? מה אני תורמת לעולם הזה או לאנשים בחיי?
אני מרגישה שאני בול באמצע- ממוצעת כמו שאומרים. אין שום דבר רע כזה כי ככה רוב האנשים.
אבל אני לא כזאת,אני לא ״ממוצעת״ ואני יודעת את זה.
פשוט דוגרי האמונה שלי בעצמי ירדה ואני לא מכירה את המושג הזה של להשקיע יותר.
אני ממשיכה להתנדנד ונסחפת במחשבותי,עד שכלב קטן רץ אלי וקופץ עלי במלואו בלי שום ביישנות.
הוא מלקק אותי בלי שהוא אפילו מכיר אותי,אני מרגישה מיוחדת.
״היי מתוקי״ אני מלטפת אותו.
״איפה אמא שלך?״ אני מסתכלת מסביב ולא רואה אף אחד.
אני מסתכלת עליו פתאום ורואה שהוא מלא בלכלוך והוא רזה. כל כך רזה.
״אתה פה לבד?״ הכלב כמובן לא עונה וממשיך ללקק אותי. כאילו הוא לא קיבל חיבוק שנים.
אולי הוא נאבד?
מה לעשות?
ההורים שלי בחיים לא יקבלו כלב עכשיו בבית.
אבל הוא מסתכל עלי,ואני יודעת שזה חיבור מחוץ לעולם הזה.
״לאקי״ אני אומרת והוא מרים את המבט אלי.
כנראה שנוסף חבר חדש לחיי.