שבר זמן – אפילוג

קורנליוס קריץ עמד במרפסת השיש הלבן החדשה שלו. רצפתה זה עתה נשטפה וצוחצחה. היא היתה רחבת ידיים וזרי ורדים אדומים ולבנים ניצבו בכדים מעוטרים בשחור סביב המרפסת. באמצעה, על כֵׂׂן משיש לבן, נח לו גביש המולקם, מאיר את המרפסת באורו הכחלחל היפהפייה.
"תצטרך להתרגל למראה הזה." קול נשמע מאחוריי קורנליוס. קורנליוס סידר את חולצתו האפורה הארוכה, ניקה את האבק שלא היה ממכנסי הג'ינס שלו, והסתובב אל עבר הקול. מולו, עמד נער גבוה, שרירי, בעל מעט זיפים, עיניים חומות בהירות וגומות. גוון עורו החיוור הבליט מאוד את שיערו השחור המורם כלפי מעלה.
"מאט אלגרן, היו שנים!" חייך קורנליוס, מה שנתן לעינו השמאלית להראות יותר מפחידה.
"כן, עברו השנים ואתה, מר קריץ, היית פחות שחום ואני לא זוכר את הצלקת הורודה והשמנה הזאת!" הצביע מאט על עינו השמאלית של קורנליוס.
"אל תתעסק בעניינים שלא שלך ילד! היכנס." קורנליוס ומאט צעדו אל מעקה הזכוכית. הם צפו בהרים הזהובים והזוהרים בשמי הערב האפלים.
"המדבר הזהוב, אחלה נוף." אמר מאט ונשען על המעקה.
"לא סתם בחרתי במקום הזה, מאט. זהו פלא טבע, מקום שרק אנשים ספורים יודעים עליו. רובם בבית הספר הקרוי של שמי."
"רק אנשים ספרים?" שאל מאט, "אתה ממש צריך לקנות מילון. זה שודר בחדשות, הופץ בעיתונים…"
"רק לעירנו." השפיל מבט קורנליוס.
"מה?"
"רק לעירנו זה הופץ."
"אבל למה?"
"טוב, למרות שאומרים שזה קרה לפני מאה שנה, זה קרה לפני… חמש-עשרה שנה בערך. המדען שהפך את מדבר סהרה למה שהוא עכשיו, היה חבר מאוד טוב שלי. קראו לו היידון מידאס. הוא ממש רצה להיות אלכימאי אבל הוריו נזפו בו שזהו דבר שלא קיים, ושזה לא יהיה קיים. כשהיה בגיל בגרות גירשו אותו מביתם והוא הלך למדבר סהרה, שם גילה את גביש המולקם. הוא חקר אותו ועירבב עם התערובת שיצאה ממנו כמה עשבי מרפא ושפך שתי טיפות על אחד מגבעות החול פה. אט אט, נצבע החול בצבע זהב עד שהתקשה להפליא. היידון כרה חתיכה מההר וגילה שזהו זהב, הוא הצליח ליצור זהב.
"לאחר מכן חקר את גביש המולקם וגילה שיש לו, ולכל המחזיק בו, יכולת לנוע בזמן ובמרחב. הוא קרא לו כך, גביש המולקם, על שם משפחתו, מולקם. רק לאחר התקרית עם מדבר סהרה, קרא לעצמו מידאס, כי עם התערובת שיצר, היה יכול להפוך לכל זהב." סיים קורנליוס את הסיפור.
"אז איך אנשים אחרים לא רואים זאת? את הזהב?" שאל מאט והתבונן בנוף הזהוב.
"את המדבר מקיפים שברי זמן שיצר היידון בעצמו עם הגביש. הם נכנסים בשברים ומגיעים לזמן שבו מדבר סהרה היה מדבר רגיל, וכשהם מסיימים את מסעם וחוצים את המדבר, חוזרים אל הזמן המקורי שלהם."
"מרתק." אמר מאט.
"וזה לא הכל!" חייך חיוך ממזרי קורנליוס. "עם השנים התפורר הזהב אל גרגירים וברזל וחלודה חילחלו ביניהם, מה שיצר תרכובת שעכשיו היא מתכת שאי אפשר לפצח. אם תסתכל טוב על ראש הגבעות תראה שהן מתחילות להאדים. כשהתהליך יסתיים כל המדבר יהיה מתכת בלתי ניתנת להשמדה, ובינתיים, אני שומר בחלק אחד שהתהליך בו כן הסתיים, את האויבת שתוכל להזיק לנו."
"אוכל לראותה?" שאל מאט בסקרנות.
"וודאי!" ענה קורנליוס והתקדם אל הגביש שעמד באמצע המרפסת, "בוא איתי. גע בגביש וחשוב עליי, הכל יהיה בסדר!"
"בסדר." מאט היסס ולבסוף נגע בגביש וחשב על קורנליוס.

מאט וקורנליוס ניצבו על ראש גרם מדרגות שנחצב באבן צור.
"אבן צור." אמר מאט ובחן את האבן.
"אתה חד הבחנה! היזהר לא להחליק!" אמר קורנליוס וירד במדרגות. הקירות היו מכוסים טחב וכמו שקורנליוס אמר, היו עשויים מהמתכת החדשה שמצא. מאט חבט בקירות כדי לראות שקורנליוס לא עובד עליו.
"אל תיגע אחרת תפגע!" צהל קורנליוס.
"מאוחר מידי בשביל זה!" אמר מאט ובחן את ידו האדומה. בסוף גרם המדרגות ניצב לו תא קטן מכוסה סורגים העשויים אותה מתכת. בתוכו, ישבה נערה על הרצפה הקשה רגליה קשורות באזיקי פלדה אל הקיר וידיה קשורות בחבל עבה בקשר בלתי ניתן לפתירה.
"זוהי האויבת שלנו!" אמר קורנליוס. הנערה קמה ובהתה במאט.
"מאט! הוא תפס גם אותך?" שאלה הנערה.
"אל תענה לה יקירי, זוהי האויבת שלנו!"
"האויבת… ש… שלנו? מאט?" גימגמה הילדה.
מבטו של מאט הזדעזע, הוא יצטרך להילחם מול חברתו הטובה ביותר, מול אהבתו הסודית.
הוא עזר אומץ ואמר, "אמילי ווקס, האויבת שלנו!"