שבר זמן – פרק 5 – הדלת

כריס כיוון את החרב הארוכה אליי.
הוא עמד בדלת הפתוחה לרווחה, מזיע וכולו אדום, לבוש באותם בגדים שלבש כשעזב את הטירה.
"כריסטופר אתה לא חייב לעשות את זה!" אמרתי.
"את לא יודעת כמה זה קשה לחיות איתה! היא גידלה אותי בתור משרת, ואם לא אעשה כדבריה, מות אמות. אני מצטער אמילי!" אמר ורץ לעברי.
ניסיתי לקפוץ מהחלון אך זה היה מאוחר מידי, כריסטופר תקע את החרב בבטני והפיל אותי מהחלון הגבוה הפתוח אל התעלה העמוקה.
המים הקפואים מילאו את ריאותי, והרגשתי איך אני מאבדת את הכרתי, איך המים נכנסים אל תוך ריאותי, איך אני לא נושמת…

התעוררתי בבהלה בתוך חדר סגור חצוב בתוך אדמה אדמדמה מואר באור פמוטים. שכבתי על מיטת אפיריון עם מצעים אדומים וזהובים וידי קשורות באזיקי ברזל אל מוטות המיטה. בטני כאבה מבעד לכתונת הורודה. הרמתי אותה וראיתי חתך עמוק ואדום שדם עדיין זולג ממנו אך בכמויות קטנות.
"הצילו! הצילו!" התחלתי לצעוק ודפקתי עם השלשלאות על עמודי הברזל של מיטת האפיריון.
"הצילו! הצילו!" צעקתי וקול חריקה נשמע מעליי.
ואז קול חבטה. ועוד פעם אותה חריקה.
מולי עמדו שני נערים, ואת שניהם זיהיתי.
האחד היה ג'ום, בן המלכה אלואיז. שיערו הזהוב והמתולתל בקצוות היה מסודר בקפידה והוא לבש שריון אבירים אפור ומצוחצח שהקסדה בידו הימנית ולידו השמאלית חרב סיף ארוכה.
לידו, עמד כריסטופר שלבש את בגדיו של ג'ום בלילה שבו הגעתי לארמון.
"כריסטופר!" צרחתי אליו. שכחתי את כ אירועי הערב הקודם חוץ מאחד, כריסטופר הרג אותי.
בידו של כריסטופר היה מגש כסך ועליו קערה לבנה עם צלי בשר מבושל ונראה טעים. ליד הצלחת היו סכו"ם מכסף.
"או, סוף סוף התעוררת!" אמר כריסטופר בהתלהבות וניצוץ נראה בעיניו הכחולות.
"קחי, תאכלי, ישנת שבוע, את צריכה את זה."
משכתי בכתפיי והעפתי את המגש על המיטה.
"שבוע?" ניסיתי חהגיע אליו כדי לגרום לו כאב. "הרגת אותי!"
"אבל גם החייתי אותך." אמר והתרחק מהמיטה.
"על מה אתה מסתכל?" שאלתי את ג'ום שבהה בריב שלי ושל כריסטופר.
"תשחרר אותי!" צעקתי אליו.
"מצטער אמילי." אמר וקפץ גבוה. הוא טיפס במעלה החור שהיה בתקרה ואחריו ג'ום. חריקה נשמעה והדלת סגרה את החור הקטן.
"תוציאו אותי מפה!" צעקתי וחבטתי עם השלשלאות על עמודי הברזל שבמיטה.
חבטתי חזק ככל האפשר.
אני חיבת לצאת מפה!
"הצילו!" צעקה חלשה נשמעה מעברו השני של החדר.
"תוציאו אותי מפה!" עוד הפעם אותו קול.
משום מה הוא נשמע לי ממש מוכר.
אני חייבת לצאת מפה!
חיפשתי משהו חד ומצאתי את הסכין זרוק על המיטה מאחורי במאמץ רב לקחתי אותו והתחלתי לחבוט עם האזיקים הפעם במוטות הברזל. כאב לי, זה היה כאב שבחיים לא הרגשתי. דם זלג ממפרקי כף ידי והתחלתי לבכות קלות.
לאחר כמה חבטות חזקות האזיקים התקמטו והתחלתי בעבודה.
בכאב רב הצלחתי להחדיר את הסכין אל תוך האזיקים ולפתוח אותו אחד אחד. קמתי מהמיטה וסחרחורת תקפה אותי. נפלתי על הקיר שממנו נשמעו הצעקות החלשות והתחלתי לחפש משהו שיעזור לי למצוא מי היה מאחוריו.
האדמה בקיר זה היתה בוצית. חבטתי בבוץ והרגשתי משהו מתכתי פוגע בידי.
ניערתי את ידי והתחלתי לחפור בקיר הגדול.
לאחר כמה דקות של עבודה, נגלה לעיני בריח גדול מברזל נעול במנעול שחור וכבד.
עכשיו צריך להוציא את המנעול.
חשבתי במהירות ובוחי עלה פיתרון.
הוצאתי את השלשלאות ממוטות הברזל והתחלתי להצליף איתן במנעול. מידי פעם קיבלתי מכה חזקה ברגלי מהשלשלאות שהחמיצו את המנעול. המנעול התפרק וסובבתי את הבריח הכבד במאמץ. דלת ברזל נפתחה עד כדי סדק בחרקיה גדולה ופסיעות נשמעו.
פתחתי את דלת הברזל בכוח וסחרחורת שוב תקפה אותי.
נפלתי על הרצפה הקשה כאשר הפסיעות נשמעו חזקות יותר ויותר. הסתובבתי אחורה וסגרתי את הדלת בחבטה.
"היי!" צעקת קול גברי נשמעה מאחורי הדלת. עוד פסיעות הדהדו, הפעם מעליי. נעלתי את הבריח במהירות, וסגרתי א המנעול ברשלנות עליו. שמתי כמויות של בוץ על הדלת ועל הבריח. הרמתי את השלשאלות וליפפתי אותן סביב המוטות וקשרתי אותן סביב ידי. מכיוון שהאזיקים היו שבורים אז הייתי חייבת להסתיר את ידי. לקחתי את המזלג והסכין מקצה המיטה ודחפתי אותם בתוך כתונת הלילה הורוה וכיסיתי את עצמי בשמיכה הגדולה כאשר החריקה נשמעה ואחריה חבטה של בת אדם שקפצה מהחור.
"שינה טובה, תחמנית!" אמרה המלכה לואיזה ונגעה בעורי עם חרב גדולה ולבנה…