שבר זמן – פרק 8 – האדון היפיפה בעל העור החלק

מה הולך כאן?
התיישבתי על רצפת האבן הקרה וניסית לעכל את כל מה ששמעתי.
זה נכון? מישהו רוצה להשתלט על ההיסטוריה?
זה אפשרי? מי בכלל?
מאט וכריסטופר שכבו על הרצפה, מחוסרי הכרה, מחוץ לתא, אחד על השני.
קמתי וניסיתי לשלוח יד, לגעת באחד מהם, אולי הוא התעורר…
אך ללא הצלחה. ידי היתה ממש כמה סניטמטרים מהם, אך לא יכולתי לגעת בהם.
מה אני אעשה?
התיישבתי שוב על הרצפה וניסיתי לחשוב איך אני יוצאת מפה. הרי, נלי המטורפת הזאת בלעה את המפתח ומאט וכריסטופר מחוסרי הכרה.
"ממש מצוין!" צעקתי לחלל האוויר. הד נשמע בחדר האבן הקטן.
התרגלתי כבר אל ריח העובש ובטני צרבה יותר ויותר… וגם גירדה.
הפשלתי את כתונת הלילה עד לבטני וראיתי את החתך הורדרד הגדול שעוד לא החלים אך עומד להחלים.
"זו תהיה חתיכת צלקת." קול זקן נשמע ואחריו הד.
"מי זה?" שאלתי.
"מאחורייך!" אמר הקול והסתובבתי לאחור. בקיר האבן הופיעו סורגי ברזל ומאחוריהם איש זקן, קירח, עם זקן לבן וארוך, נראה חולה, עורו חיוור ועיניו רחבות ונראות כמטורללות. שפתיו היו דקות ויבשות.
"מי אתה?" שאלתי בבהלה. "איך הגעת לכאן?"
"כוחה של נלי," אומר בדיכאון האיש, "היא כזאתי! משחקת אותה שהיא הטובה, אבל היא כזאתי!"
"כזאתי מה?" שאלתי אותו.
"קודם כל אני אציג את עצמי. שמי הוא הולדנגרף פלויג." אמר הולדנגרף.
ניסיתי להחניק צחוק.
"כשהגעתי לפה לא זכרתי כלום, שמעתי את נלי אומרת זאת וחשבתי שזהו שמי, אז… זהו שמי!"
"אמילי ווקס." אמרתי מנסה להישמע נחמדה.
"טוב אז ככה," התחיל את סיפורו מר פלויג, "מה שנלי אמרה, הוא נכון. באמת יש מישהו שרוצה להשתלט על ההיסטוריה כולה. להיות איינשטיין, אדיסון, קולומבוס. הוא רוצה שיזכרו אותו עוד מימים עברו, שהוא יהיה 'אלמוות'." אמר וסימן בידיו מרכאות כאשר אמר 'אלמוות'.
"אותו איש, גילה משהו גדול ששמו 'שבר זמן' שאם הוא נכנס אליו, אז הוא יכול להגיע לכל תקופה. אם ירצה להגיע לתקופה כלשהי לפי רצונו, יצטרך האיש להשיג את הגביש המולקם, ויש רק אחד כזה בכל תקופה.
"האיש הזה, ששמו קורנליוס קריץ…"
"מה?" התפרצתי בדבריו של האיש בהפתעה.
"קורנליוס קריץ הוא ראש ממשלת העיר שלנו מה… עתיד, מהעתיד. זה בטח נשמע לך מטורף, אבל זאת האמת."
"אני מאמין לך יקירתי, כי אני הייתי אחד מהם, רק מתקופה אחרת. בכל מקרה, חזרה לסיפור, קורנליוס קריץ מצא את הגביש הזה והחל במסעו בהיסטוריה כדי להוסיף אליו עוד אנשים שיעזרו לו, אך אנשים אלו לא יקבלו שום תהילה מכל התהילה שישיג קונליוס. ה'קריצים', השומרים שלו הם אוסף של אנשים מכל ההיסטוריה, ואני הייתי אחד מהם.
"כשפרשתי וניסיתי להרוג את קורנליוס, נלי כל כך כעסה ושמה אותי פה. והאדון הזה בעל העור היפיפה, הוא גם אחד מהם!" את מילותיו האחרונות הדגיש.
חריקה נשמעה.
"להתראות גברת ווקס, אני אפגוש אותך שוב, ותיזהרי מהאדון היפיפה בעל העור החלק!" קולו נשמע עמום ומרוחק.
נלי נכנסה לחדר ובידה מגש כסף וצלחת לבנה עליו. צלי גדול היה מונח על הצלחת.
רק אז התעורר בי התיאבון.
"בתיאבון!" אמרה נלי וזרקה את המגש והצלחת דרך רווח בין שני סוגרים והצלי כולו נפל על הרצפה המטונפת.
"יש סכין ומזלג?" שאלתי אותה בכעס.
"כדי שתנסי להרוג אותי? לא נראה לי! יש כף." אמרה והצביעה על כף מכסף שנחתה לידי. התיישבתי על הרצפה המוזנחת וניסיתי לחתוך את החלק שלא נגע ברצפה עם הכף. זה לקח הרבה זמן, אני לא יודעת כמה, אבל לבסוף הצלחתי לאכול את הצלי, שהיה טעים להפליא, חוץ מהחלק שנגע ברצפה. הסתכלתי על בבואתי בכף.
נראתי נורא. שיערי בצבע הקרמל היה פרוע ועיני העינבריות היו גדולות ונפוחות.
זהו זה!
זרקתי את הכף מלאת הרוטב על ראשו של כריסטופר והוא התעורר אט אט.
'תיזהרי מהאדון בעל העור החלק!'
נזכרתי בדבריו של מר פלויג.
"כריסטופר!" צעקתי אליו.
"מ… מה? איפה אני?" שאל כשהתעורר. "אמילי!"
"כריס! תעזור לי לצאת מפה! נלי." אמרתי כשהביט במבט שואל.
"איפה המפתח?" שאל אותי.
"נלי בלעה אותו." אמרתי בחלחלה.
"טוב, נצטרך לעשות זאת בדרך הקשה." אמר כריסטופר וקמץ את ידיו לאגרופים.
"תתרחקי!" אמר בטון תקיף.
"כריסטופר, מה אתה עושה?" שאלתי אותו בעודי מתרחקת אל הקיר.
בום!
הוא החל לחבוט עם אגרופיו במנעול הכבד. מידי פעם השמיע אנקת כאב וידיו הפכו להיות אדומות והם דיממו ללא הפסק.
"כריסטופר!" צעקתי, "תפסיק!"
המנעול נפתח בחריקה כבדהונפל על הרצפה, ואחריו כריסטופר.
"מהר! נלי עלולה לשמוע את הברזל שנפל ולבוא, מהר!" קרא בעודו קם מהרצפה.
חיבקתי אותו.
הוא התנתק ממני והסתכל בעיני.
"חייבים למצוא את גביש המלקום." אמר ומבטו הפך למבט של מישהו שעשה מעשה דפוק.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו.
הוא נישק אותי כמתעלם מדבריי.
נשיקתו היתה נעימה. שפתיו היו רכות ונעימות למגע. הוא קירב אותי אליו וחוט המחשה שלי נקטע לגמרי.
רגע! איך הוא יודע?